ביטולו של "חוק טל" החזיר את המצב המשפטי לקדמותו, לתקופה ששררה בישראל עד לפני כעשור שנים.
לפי חוק שירות ביטחון, שנהג בישראל למן קום המדינה ועבר מספר עידכונים, חובת השירות בצבא חלה על כל "יוצא צבא" בישראל, דהיינו: אזרח ישראלי או תושב קבע שמלאו לו שמונה-עשרה שנים ולא קיבל פטור משירות ביטחון.
הסמכות לפטור מחובת השירות ניתנה בידי שר הביטחון. לפי החוק השר הוסמך לעשות כן "מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צה"ל, מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הביטחונית או המשק הלאומי, מטעמי משפחה או מטעמים אחרים". הפטור יכול להיות מוחלט או חלקי, והשר רשאי גם לדחות את מועד תחילת השירות.
במהלך השנים עשה השר שימוש בסמכותו לקיצור משך שירותם הפעיל של חיילי ישיבות ה"ההסדר". לבני הישיבות ש"תורתם אומנותם", בעיקר חרדים, ניתנה דחייה שבדרך כלל הפכה לפטור מלא או כמעט מלא משירות.
בעקבות מספר פסקי דין שנתן בג"צ, במשך כשלושה עשורים, נקבע שמדיניות ה"פטור הגורף" לבחורי ישיבות אינה חוקית. בג"צ הורה לשר להסדיר את הפטור בחקיקה ראשית, אך גם תוקפה של זו הוטל בספק בשל פגיעתה בעיקרון היסוד החוקתי של השוויון.