אימרת הכנף הנושנה כי הפסימיסט רואה את חצי הכוס המלאה והאופטימיסט שמח בחצי המלאה, נמצאת במצוקה. הכוס התרסקה. אין חצי מלאה ואין חצי ריקה. אין כוס. התקוות כבר לא תקוות והחרדות כבר לא חרדות. לא נשארה אלא שלולית, ועל שלולית אין טעם שהאופטימיסטים יאבקו בפסימיסטים על הבכורה.
גם אימרת הכנף, הטוענת כי ההבדל בין האופטימיסטים לפסימיסטים הוא כי לפסימיסטים יש אינפורמאציה, התבדתה. אין לאף אחד אינפורמאציה. לא למי שמדווח על מה שקורה, ולא למי שיוצר את מה שקורה. היום קורה כך, ומחר קורה, שמה שקרה אתמול, כבר קורה היום אחרת. הזיג הוא לא זיג והזג אינו זג והענבים שנבצרו אמש כמתוקים על-פי דיווחי יועצי התקשורת, באים ליקבים באושים, על-פי כל אדם היודע כי לשמחה מה זו עושה, יין כבר לא יהיה לו.
אפילו החידוש הפרטי של החותם מטה, האומר כי ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט הוא, כי הפסימיסט בטוח שמה שהאופטימיסט מפחד מפניו - יקרה! הפחד כולו הווה. אין לו מחר. כל מה שיכול היה לקרות מחר כבר קרה אתמול.
נלאינו נשוא את כל החכמים והנבונים והידעונים וחוברי החבר, המוזמנים כבר לזרה, לכל אולפני הרשתות להסביר ולהאיר ולהכשיר ולהסיר ולהזהיר ולעשות שריר ולסתום כל פיר ולהפעיר כל חריר. מספיק. מספיק לנו מאשמת אולמרט ומספיק לנו מזיכויו, ומספיק לנו מן המקטרגים ומספיק לנו מן המסנגרים ובעיקר מספיק לנו מן הארס המפעפע לו דרך המצלמות והמיקרופונים לצמתים של מוחותינו, המעדיפים את שיקוי הריאליטי של איים רחוקים על פני כוסות התרעלה הלאומיות. איך אפשר, האל הטוב יודע, להיות שמחים כל כך כשהמורשע על אחת - מזוכה על שתיים, או עצובים כל כך כשהמזוכה פעמיים מורשע אף על-פי כן פעם אחת, כשהמזוכה והמורשע הם אותו ראש ממשלתנו וכשבין מורשע לבין מזוכה יש גם מקראה בת שבע מאות עמודים בהם, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, הם התקציר של פסק הדין כולו.
נלאינו נשוא נלאינו נשוא את האקרובאטיקה של לולייני השיוויון, בנטל השטים לנגד עינינו על טרפז שנגמר לו החבל, ומסבירים מי אשם ומי חוטא ומי מעוות אמיתות ומי כורה אותן ממחצבי השקר, וברור לכל כי בקרקס הזה, מה שקובע הוא כי המדינה איבדה את כוח המשילות על גורלה, ושהאינטרסים הפוליטיים סמיכים יותר מן הדם, ושכח השכנוע של הציבור שאין כבר דבר בעולם היכול להחזיר לו את כבודו היה לאפס, למי אפסיים, לשלולית. שום סטטיסטיקה, לא הוויית ולא עתידנית, אינה יכולה להבריח את ההיגיון הבריא מן השוק.
אבל ההיגיון הבריא מובס כבר מזמן. הוא במגננה. הוא מכלה את עצמו בהפגנות הנושאות אותו כתוב בשלטים ורמוס בחוצות. כל המילים המתכבסות חדשות לבקרים במכבסת הענק של הכזב אינן יכולות לשנות את המציאות. המציאות היא שכולנו יודעים כי אנו עושים זה לזה עוול נורא בל יכופר, ומחמיצים ביודעין כל תחנה בה יכולנו לעצור ולבחון את התוואי של דרכנו, כדי להיות בטוחים כי איננו שועטים לגיהינום.
נלאינו נשוא את האדנות חסרת הלב של גזברי ממוננו הממציאים יש מאיין תקציבים ליקירי תזמורת כלי הנשיפה של מנגינותיהם הם, והנועלים את פשפש חדרי הכספות מפני חסרי ישע שאין להם כבר כוח אפילו לחלילית אחרונה.
נלאינו את נשוא את המילון הצדקני ההופך את ערך "אטימות" לערך "סולם העדיפויות", את ערך הפערים החברתיים לערך "הקטר המושך את המשק", את ערך "חמלה" לערך "בנחישות ובאחריות". יכולים למזוג את כל הערכים המשודרגים האלה לתוך כוס ולהתווכח אם היא מלאה או ריקה יחסית. אבל אין כוס. המוזג מוזג ברוח. הוא לא מאמין שהוא עצמו מאמין במה שהוא מוזג. והכול רואים. והכול דורכים בזכוכית הנשברת. והכול יודעים, כך נרמסת התקווה.
נלאינו נשוא את השבועות לשנות את השיטה, לקדם את השלום, להתלכד סביב לחוק, לכבד את הבג"צים ולראות במו עינינו, יום יום, שנים כבר, ששלום לא עומד בפתח, תמיד בגלל שהיריב לא הגיע לסף, שהחוק אינו נאכף, תמיד מפני שאי-אפשר כבר לאכוף אותו אלא במחיר של הסתכנות ממש, שהבג"ץ הפך לכותל הדחיות של השלטון, תמיד מפני שהוא לא מייצג את מי שרואה עצמו כרשות התבונה הפוליטית, שאינה יכולה לעקור גזענות בלי לפגוע פגיעה אנושה בגזענים, ואינה יכולה להבטיח חינוך שיוויני לכול, מפני שהוא רואה עצמו כמייצג החכם של כורח אי השוויון, שאינו יכול להבטיח את ההתיישבות על-פי החלטותיו הוא, מפני שהוא רואה עצמו אחראי למנוע שנאת אחים מאיימת, או חלילה יותר מזה.
אך לא לעולם חוסן. לא יאחר הזמן והשפיות תשבור את האזיקים שעל ידיה ותשוב לרחובות נושאת כוס פלדה גדולה. לא יהיה מנוס. המושלים בציון יאלצו לצקת בה מים. לא עד סיפה. היא תהיה חצי ריקה או חצי מלאה. ישובו להתווכח מה היא, בשורה או אזהרה. כך תתחיל התחייה. אם ירצה השם....
