מנהיגי ישראל הם מפחידיו הגדולים שניה לאחר שנודע דבר הפיגוע בבולגריה, מילאו המסכים שלנו את עצמם באנשים שמלאים בעצמם עוד יותר. כל מי שרואה בעצמו "מנהיג" ישראלי, התנחל על המסך והסביר לנו (את מה שאנחנו כבר יודעים) על הטרור.
הטרור מסוכן, הוא אורב לנו בכל פינה. הטרור הוא מעשה מכוער שנוטל את חייהם של אנשים תמימים. הטרור היכה בנו כיהודים "עוד באירופה" (רמז לשואה), והוא מכה בנו כישראלים גם כיום, לאחר שיש לנו מדינה משלנו (מנהיג ציוני אשר מעקר את האתוס הציוני), ועוד כהנה והכנה קשקושים שמי שרואה את בעצמו "מנהיג" מורגל לקשקש בכל פעם שמקרה כזה קורה.
הפצת פחד אינה מקצוע, אבל זו פרנסה מנהיגינו עסוקים בהפצת פחד, אבל זה לא תפקידם. במקום לספר לנו עד כמה הטרור מסוכן (מה שאנחנו כבר יודעים ממילא), עליהם למלא את תפקידם. ותפקידם הוא לדבר פחות ולעשות יותר. לדבר פחות על טרור ויותר על מה שצריך לקרות במקום - שלום. זה הכלל הגורף בחיים, וכמו שאומרים שצרות באות בצרורות, כך גם שמחות.
ככל שתדבר על משהו על נושא מסוים, כך הוא יתעצם. אם תדבר על פחד - תתחיל לפחד. אם תדבר על שמחה - תתחיל לשמוח. ואם תדבר על אהבה - תתאהב. למה אנחנו מדברים על החופשה שבועיים לפני שאנחנו יוצאים אליה, כי זה מרגש וזה נעים וזה מלא אפשרויות נעימות. ומאותה הסיבה אנחנו ממשיכים לדבר על החופשה גם שבועיים לאחר שחזרנו ממנה.
תן לי שני פיגועים ואתן לך את השלטון וזה מה שעושים הפוליטיקאים שלנו. מדברים על הפחד בכל הזדמנות. יש פוליטיקאים באוהבים להפחיד באמצעות אויבים מבית ("ערבים", "שמאלנים", "חרדים", "צפונבונים", וכו'), ויש כאלה שמעדיפים דווקא להפחיד באמצעות אויבים מבחוץ ("ערבים", "טרוריסטים", "נאצים", "ניאו-נאצים", "מורמונים", וכו').
וככל שיש יותר מפוחדים, כך מתעצם הפחד, כך מתעצמים גם המפחידים וגם המפחידנים, וכך הולך ונוצר שוק הפחד, עם היצע וביקוש, עם מחיר ומסחר. תן לי שני פיגועים ואתן לך את השלטון.
פוליטיקה בתבנית הפחד הפוליטיקאים שלנו לא עושים הכל כדי להפחיד אותנו ולשרוד באמצעות הפחד שלנו, למלא את כסאותיהם בכנסת וליד שולחן הממשלה רק כדי לשרוד ולהפיץ עוד פחד (באמצעותו יוכלו להיבחר שוב). הם פשוט מפוחדים בעצמם. הם מפוחדים מן הנטייה שלעם לעמוד בראש המחנה בכל מחיר, גם אם אין להם מה לומר ואין להם שום דבר ערך למכור או להסביר.
המטרה היא העמידה בראש המחנה. רובם באו מרקע צבאי והם רגילים לשחק בחייהם של אנשים ולעמוד בראש, בלי קשר לשאלה אם יש ראש או אין ראש. וזה מפחיד. לא רק אותנו, אלא גם אותם. ולכן הם מפחידים, אותנו וגם את עצמם.
המודל והיפוכו - ניתן להשתמש בו גם כדי להאיר אם ניתן לייצר פחד (יש מאין) כמו שמייצרים כל "סחורה" אחרת (למשל: 'נעלים'), ואם ניתן למכור ולקנות פחד כמו שסוחרים באגרות חוב, אז אפשר לעשות גם את ההיפך. במקום ליצור מסכי החשכה ענקיים בדמות פוליטיקאים שבעצמם מלאים בפחד, ובמקום להסתיר באמצעותם את האור, אפשר למוסס את המסכים האלה ולהאיר את המדינה.
ואם ניתן להאיר את האדם, ואם ניתן להאיר את המדינה, אז אולי ניתן להאיר את האנושות כולה? בשיטת האמונה הדתית זה יהיה "אור לגויים".
חברי פקוחי העיניים והפיכחים הפניה הזו ממוענת דווקא לחברי פקוחי העיניים, נטולי הפחד, אלה הנושאים בתוכם את האור. אלה האנשים שבימים (מעוותים) כתיקונם, נחשדים על-ידי הציבור ועל-ידי המנהיגים בכל מני חשדות (נכונים ומבוססים) שהם מתכוונים להרע לשיטה, למוטט את המנגנון הבנוי על פחד ושנאה, והם אלה (שלא נדע, טפו-טפו, מלח-מים, חמסה-חמסה) שמתכוונים ממש לעשות שלום ולא רק לדבר עליו ולהפחיד את הציבור ממלחמה.
זו פנייה דווקא אל חברי לוחמי השלום, אלה שרואים במלחמות ובטרור נשק פרימיטיבי של בני דור האדם הקדמון. תפקידנו בעולם שבו שולטים המפחידנים על ציבור מפוחד, הוא להאיר לפוחדים את הדרך ולהראות להם שאפשר גם אחרת.
אי-אפשר להאיר לאדם את הדרך כאשר נוטעים בו את הפחד, אלא רק באמצעות התקווה. נכון, קשה יותר למכור תקווה לאדם מפוחד, וקל יותר להניע אותו באמצעות הפחד. לכן משימתנו קשה יותר, ובדיוק משום כך אנו מעטים.
אני רואה מקרים בהם אנשינו מזלזלים בציבור משום פחדנותו, ומכנים את הציבור בשמות גנאי ולעג. אנחנו מכנים את הציבור "פחדן", "מוג-לב", "שטוח" ו- "טיפש". וככל שאנו עושים שימוש במונחים הללו (בהתאם למנגנון החושך), אנו מקבעים את החושך אצל הציבור, מעמיקים את הפחד, וכורים עוד פחם שחור אשר משרת את מכונות ההפחדה של הפוליטיקאים.
אבל הציבור לא מטומטם, והציבור לא טיפש. אלא, שהציבור פשוט - מפוחד. כאשר עיוור מפוחד עלה על הבמה והכתיב את המילים "ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם", הוא לא דיבר אלא על עצמו. והציבור שעמד לרגליו הריע לו בתרועות ניצחון כי מישהו הבין סוף כל סוף אל ליבם, ראה אותם בכשלונם ולא לעג להם אלא הוציא את האמת שלהם אל האור והראה להם שהוא עצמו, כמוהם, שייך למחנה שלהם.
הדרך לגרש את החושך, אם כן, היא ממש כמו שמגרשים אותו בגנון עם השיר "באנו חושך לגרש, בידינו - אור(!) ואש(!)".
לא נוכל לגרש מן הבמה את הפחדן שטבע את המילים "הם מפחדים", אלא אם כן נתחבר אל הציבור הרחב מאותו המקום, נכיר בפחד של הציבור, ונראה לציבור את האור שיש בו במקום להראות לו את הפחד.
ולכן, במקום להכות את הפחדן, צריך להפיג את הפחד שלו, להראות לו את הדרך הנכונה, להוכיח לו שהפחד הוא אשליה, הוא פיקציה, הוא הבל, ושכוחו נמצא באור שבתוכו, בעוצמתו וביכולתו להתמודד, להביס את החושך.
בתוך כל אחד מאיתנו שוכנים כוחות גדולים ותעצומות נפש, וביכולתנו להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר. אנו צריכים לכוון את הזרקור שלנו אל המקומות המעצימים את העוצמה הפנימית של המפוחדים, על-מנת לפתוח להם את הדרך אל האור ולגרום להם לראות את החושך של הפחד במלוא חשיכתו.
ובמקביל, כל הדרכים כשרות על-מנת להרחיק את מפיצי השנאה, הפחד והחשיכה הכללית מעמדות ההשפעה שלהם. הפוליטיקאים שלנו ייעלמו מן הבמה ברגע שבו הציבור יתעורר (במקרה שלנו - "יתאורר" מלשון אור), ויסרב לקנות את הסחורה הזו.
