ב
מאמר הקודם הצגתי את תהליך ההיסטוריה בכיוון העברת האחריות מן ההורה אל המתבגר. בסופו של התהליך, אנו ניצבים, לכאורה לבד.
משל השועל במסכת מכות מובא הסיפור הבא: 'שוב פעם אחת היו עולין לירושלים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ר' עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו'.
סיפור זה מביא ראייה שונה לחורבן ומתוך כך גם אל הגאולה. אכן, חבל הטבור ניתק, ספרי התורה עדכניים נכון למתישהו לפני שלושת אלפים שנה, הדבר הכי קרוב שיש לנו לנביא זה רב, ומה לעשות הרבנים לא ממש באותה דרגה. אז מה נותר לנו? איך נדע מה לעשות? נקרא את הכתוב. נעיין בו, נהגה בו ומתוכו נבין את האפשרויות הניצבות לפתחנו.
בעיות לא מעטות סובבות את המדינה שלנו. שאלת זהות המדינה, בעיית הערבים, יוקר המחיה, הגרעין האירני ועוד כהנה וכהנה, אבל הזהות היהודית מחייבת להביט מעבר לכך. זה דיון שלעתים מתפרש כימין מול שמאל, האחד דורש להציב את בעיות הפנים לפני הכל - להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' - ורק אז להתחיל לחשוב על תיקון עולם, והשני לעומת זאת דורש להביט בהומניות על המתרחש מסביב - 'לתקן עולם במלכות שדי'. הדרישה המוסרית, להכיר בכך שיש עוד מלבדנו, היא קריאה יהודית נכונה. אך כמו תמיד, הצדק נמצא בשני הצדדים, ולכן גם הטעות.
אובדן החורבן המצב הבינלאומי שלנו בוודאי לא מאפשר לנו להתייצב בראשית הבמה, אנו רחוקים משם. לעומת זאת, להביט אך ורק בבעיות הפנים מציב מיד את השאלה - מתי זה ייגמר? מתי נוכל לעבור למשימה האמיתית? מה המדד שאומר שהגיע הזמן לעבור הלאה, לצאת מתוכנו, ולתקן עולם? כשנשיב את בית הבחירה. מתי זה יהיה? בשביל זה כדאי ללכת אחורה, אל סיפור השועל, ולהבין ממנו איפה טעינו בעבר ומתוך כך - מה עלינו לתקן כיום.
ולכן, אלו הטוענים כי מטרת צום תשעה באב היא מיותרת, כיוון ששבו לארצנו, אינם צודקים. אומנם שבנו וזו אכן ארצנו, ואכן הקמנו מדינה לתפארת, אך האם תיקנו את אשר היה עלינו לתקן? לכך התשובה תהיה לא. התשובה תהיה טמונה בנקודות התורפה דאז, אלו שהביאו עלינו את החורבן, המעשים שעשינו שהובילו אותנו אל הגולה.
במסכת יומא [ט', ע"ב] מגוללת התשובה: "מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהייתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".
איכשהו החזון של זכריה התגשם גם בלא התיקון המלא המוצג לעיל. אך על-מנת להגיע לתיקון המלא - יש לנו ממש כאן את המפתח: תיקון פנימי מוחלט. על-מנת להשיב עטרה ליושנה יש לכפר על חטאי העבר.
אלא שבניגוד לעבר, אנו בעידן של חירות. חופש הבחירה מונח לפתחנו, והעשייה היא לחלוטין שלנו. אותו רבי עקיבא שהוזכר לעיל טבע את המונח 'הכל צפוי והרשות נתונה'. הפרדוקס הזה ליווה אותנו לכל אורך הדרך, אלא שכעת, בניגוד לעבר - אז ההתערבות הייתה גלויה - ההשגחה עברה למאחורי הקלעים. ישנה התערבות, בעיניי ראיתיה לא מעט פעמים, אך הגילוי שלה נבחן בעיני המתבונן.
אהבה מול יראה לאורך ההיסטוריה שימשה הדת ככלי על-מנת לשלוט על ההמון. דבר זה נפוץ בכל דת, גם בדת היהודית. מערכת החוקים יוצרת היררכיה, בין מי שקובע את החוקים לבין מי שמצווה לעשותם. רבי סעדיה גאון מחלק את המצוות לשתי דרגות - מצוות שכליות - כאלו שהאדם הפשוט יכול להגות אותן מעצמו, מוסריות ברמה האנושית; ומצוות שמעיות - כאלו שלא היו מבוצעות בלא הציווי האלוקי. כך שהסיבה לקיים מצווה תלויה במספר גורמים.
כשאנו מדברים על מערכת אמונית, הסיבה הראשונה צריכה להיות קבלת מרות. שוב חוזרים אנו אל אדם הראשון ואל אברהם אבינו; האחד היה מחובר אל ה' ובכל זאת בחר לא לקבל את המרות, והשני נולד לעולם בו האדם בורא את בוראו ובחר לקבל את מרותו של הבורא ואינו מתגלה. המעגל הזה של אברהם מתגלם גם בימינו, בעידן הניאו-הומניסטי, בו אנו שמים עצמנו במרכז - ודורשים למצוא את אלוקים.
המרות אותה מקבלים מובנית על שני יסודות - האחד, הפשוט יותר, הוא הפחד מהעונש. ומה לא שמע אדם דתי לאורך חייו? שריפה בגיהנום, כרת, מלקות ואיומים שונים על גורלו אם יחטא. היסוד של זה נסדק, כשאדם בוחר לחיות אחרת. אם הוא לא יקבל את מרות הדת, מדוע שיקבל את מרות הגיהנום? כאמור, הוא חופשי לבחור לחיות את חייו על-פי דרכו.
היסוד השני מדבר על בחירה מרצון - וכאן נכנס יסודו של אברהם. מדובר באהבה מוחלטת. אהבה שמובילה את אברהם לא רק לנתץ את כל אלילי אביו, אלא לעזוב אותו וללכת בעיוורון אחר ריבון העולם. וכאן ניתן לפרוס דיון שלם על מהי האמונה השלמה - זו שהיא עיוורת או זו שנוטה לחקור אחר טיבה. בעיניי, בדרך אמונית, הנחת היסוד צריכה להיות קבלת מרות ללא תנאים, ורק מתוכה לערער, בדיוק כפי שעשה אברהם בפולמוס סדום ועמורה.
משמעותה של כפייה סיפורים רבים שמעתי על ניפוצו של הפחד - החל בהסרת המגבעת עבור נער חרדי, או כיבוי והדלקה של אור פעם אחר פעם בשבת, ולו רק כדי להבין שהדבר ממנו הפחידו אותנו כל החיים הוא בלתי נראה - ואם כך, אולי הוא איננו. מכאן שיסוד הפחד אין בו די. לכן הגיעו אנשים רבים לידי כפייה ממוסדת, דורות אחר דורות, חיפשו את הדרך לאזן בין הדבר שנראה בעיניהם כנפלא ביותר, כתכלית הבריאה כולה מול טבע האדם, שנוטה לחפש את החופש המוחלט לבחור כרצונו. דיון זה נסוב גם סביב המדינה החילונית ובעיניי היא היא התשובה. כשהכפייה היא ממוסדת, חופש הבחירה נלקח בעצם מהאדם.
נמשיל את המצב לאדם הרוכב על חמור. החמור חושב באופן טבעי על הנאה וכאב, מבוסס על אינסטינקטים. ההנאה לנגד עיניו, הגזר הנכסף. תאוותו גוברת עליו וגוררת אותו אל עבר הגזר, הבלתי מושג. לעומת זאת, בכל פעם שהוא מסיר את עיניו מן הגזר וסר מן הדרך, המכה ממהרת להגיע. האדם הרוכב על החמור אינו מאפשר את החופש לחמור, כי הוא אינו רוצה שיסטה מן הדרך.
אלא שהאדם אינו חמור. הוא אדם. החופש, התבונה, המוסר - הוא מבין את כולם. הוא יודע מה טוב ומה רע. כשהכפייה ממוסדת הוא הופך מאדם לחיה במקרה הטוב ולרובוט במקרה הרע, וחופש הבחירה טמון באדם מאז ומעולם, כיוון שהכל צפוי, והרשות - נתונה. רק מתוך החופש, הבחירה הנכונה יכולה להגיע, וגם הרעה. אבל היא הבחירה המוחלטת. על כן מיסודה של כפייה דתית שולל בהכרח את חופש הבחירה של האדם - וכפי שאדם יכול לטעון כי המעשה הרע שעשה נכפה עליו, הלא כך גם המעשה הטוב? כשמדובר בדיון של שכר ועונש, שניהם צריכים לבוא מתוך הבחירה, לא מתוך כפייה חיצונית. המדינה לעומת זאת צריכה לדאוג לחירויות הפרט ולרווחתו, על-מנת לשמר את החברה ואת חופש הבחירה.
