רבות מחשבות בלב אישה...

בתקופה האחרונה, אני כותבת שירים על נושאים שונים. כתיבה זו גורמת לי עונג רב, והקולמוס מוביל אותי על פני הדף. בשבוע שעבר, אחרי חצות, הוליך אותי קולמוסי לכתוב שיר על ארבע נשים, שבחרתי אותן באופן אקראִי. הן כה שונות זו מזו, ועם כל זאת, כה דומות. כתבתי על בת-שבע (אשת אוריה החתי), הדסה (הלוא היא אסתר המלכה), לכלוכית (או 'סינדרלה', המוזכרת לא בשמה אלא בדיבורה ובמעשיה) ואחרונה חביבה - כתבתי על ושתי (אשת המלך אחשוורוש). מה הניע אותי לכתוב על ארבע נשים אלו, ש'קפצו' אל שורות הדף שלי, הבנתי תוך כדי ניתוח השיר המוזר הזה. בטרם אנתח את השיר, הריהו לפניכם: חלומות - לא שווא ידבֵּרו ניקוד ועריכה: ד"ר אורי מלמד הִיא עָמְדָה רְטוּבָה עֲטוּפָה בְּמַגֶּבֶת וּשְׂעָרָהּ הַלַּח גּוֹלֵשׁ עַל כְּתֵפֶיהָ תּוֹהָה בְּלִבָּהּ, אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן, לֶחָצֵר, מֵהָאַמְבָּט שֶׁעַל הַגָּג? נָשְׂאָה עֵינֶיהָ וְנִתְקְלָה בְּעֵינֵיהֶם הַמְפֻחָדוֹת שֶׁל שְׁנֵי סָרִיסֵי הָאַרְמוֹן שֶׁנֶּחְפְּזוּ לִקְרָאתָהּ וְקָרְאוּ לְעֶבְרָהּ: "הֵי, גְּבֶרֶת, אָסוּר לָךְ, אָסוּר לָךְ לַעֲמֹד פֹּה בֶּחָצֵר בְּלִי רְשׁוּת מֵהַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ?", נִבְעֲתָה "כֵּן, אַתְּ רוֹאָה אוֹתוֹ שָׁם, מִמּוּל, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת? - אִם יַבְחִין בָּךְ, יָסִיר אֶת רֹאשֵׁךְ מֵעָלַיִךְ!" "סְלִיחָה, אַךְ אֲנִי לֹא וַשְׁתִּי, אֲנִי רַק... בַּת-שֶׁבַע..." "אַתְּ רַק בַּת-שֶׁבַע?", שָׁאַל קוֹל עָנֹג מֵאֲחוֹרֶיהָ הִיא הִפְנְתָה רֹאשָׁהּ לְאָחוֹר בַּחֲטָף וְצָלְלָה לְתוֹךְ זוּג עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת, עֲטוּרוֹת רִיסִים אֲרֻכִּים. "הוֹ, אַתְּ הֲדַסָּה, נָכוֹן? "מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן בֶּחָצֵר?" שָׁאֲלוּ בַּת-שֶׁבַע וְהַסָּרִיסִים בְּמַקְהֵלָה. "תִּקְרְאוּ בַּמְּגִלָּה שֶׁלִּי וְתֵדְעוּ", עָנְתָה וְכִסְּתָה אֶת כְּתֵפֶיהָ הַחֲשׂוּפוֹת בִּרְדִיד מֶשִׁי לָבָן. לְפֶתַע עָלָה מֵאֵי שָׁם קוֹל נֵבֶל, קוֹל עָנֹג שֶׁהִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּהּ... "אוֹי לִי!", נִמְלְטָה קְרִיאַת מְצוּקָה מִפִּיהָ שֶׁל בַּת-שֶׁבַע: "אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם מִיָּד! לִפְנֵי שֶׁאֶהֱפֹךְ שׁוּב לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הַחִתִּי...", כָּךְ אָמְרָה וְנָסָה עַל נַפְשָׁהּ, מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נַעַל (מִדָּה 42!) קוֹל נְחִירָה נִשְׁמַע סָמוּךְ לְאָזְנָהּ. הִיא פָּקְחָה עֵינֶיהָ בַּחֲרָדָה, עֵינֶיהָ הִבְלִיחוּ אֶת שְׁחוֹר הַלַּיְלָה תָּרוֹת אַחַר דְּמוּתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה... שֶׁל דָּוִד... הִבִּיטָה סְבִיבָהּ וְהִבְחִינָה שֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שׁוֹכֵב שָׂרוּעַ לְצִדָּהּ נוֹחֵר בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת... "הוֹ, תּוֹדָה לָאֵל שֶׁזֶּה רַק חֲלוֹם", אָמְרָה בֵּינָהּ לְבֵינָהּ וְהֵסִירָה אֶת הַמַּגֶּבֶת מֵעַל גּוּפָהּ. שיר זה מסמל את מעמד האישה באשר היא אישה, בין אם היא דמות מקראית, דמות מן המגילה או דמות מן המעשייה... כל הנשים מסמלות למעשה אישה אחת. במאמר זה אני חותרת, באמצעות הדמויות הנשיות המוצגות בשיר, לנתץ את מיתוס האישה המסורתית, הכנועה, המקבלת את הדין - גם אם אין בו צדק - רק משום היותה אישה. הגיבורה, כביכול, כנועה וצייתנית למראית עין, אך בתוכה היא מתמרדת, מתוחכמת ופועלת - כך שבסוף התהליך היא משיגה את מטרתה! פרודיה הדגם הזה הוא פרודיה, שהדמויות בה לובשות תחפושת ומסירות אותה, תרתי-משמע, וכמעין מטמורפוזה של הדמויות העוברת מאחת לחברתה. התחלתי בבת-שבע, העולה מן הרחצה מן האמבט המוצב על גג הפנטהאוז הלא-מקורֶה שלה, ומוצאת עצמה עירומה, עטופה במגבת רחצה ושיער רטוב בחצרו של... המלך אחשוורוש! אין בה מידה של בושה או חשש להסתובב כך חשופה לעין-כול, ואפילו יהיה זה בביתה שלה, שמא יראנה אחד המשרתים או מישהו אחר בסביבה... היא "לא עושה חשבון", בלשון העם, ורק תמהה איך הגיעה לחצר. מה יכול אדם, המתבונן מן הצד בסצנה זו, לחשוב על אישה המסתובבת כך, מכסה טפח ומגלה טפחיים, בחצרו של גבר זר? הוא יכול לחשוב שזו אישה מופקרת! ואם היא אישה נשואה, אז קל וחומר. אחרי שתי שורות מגלה המתבונן, שאין בכוונת בת-שבע לפתות את אחשוורוש כלל ועיקר. לא מפני שהיא אינה מעוניינת בו, אלא שהיא נבעתת כשמתחוור לה שהיא נמצאת, כאמור, בחצרו. לאחר דקה היא מתעשתת ואינה יראה גם כשהסריסים אומרים לה שהיא נתונה לסכנת מוות, כי פלשה לחצרו של מלך פרס ומדי, מבלי שהזמין אותה! בת-שבע אינה פוחדת מאיש, אף לא מבעל הארמון, ומיתממת ואומרת בקורטוב של לעג, שהיא רק בת-שבע! כאילו ביקשה לומר: "אני אישה פשוטה ביחס לוושתי, ולמרות מעמדי זה איני נמצאת במצבה הנחות של ושתי, שעם כל היותה מלכה היא נתונה לגחמותיו של בעלה, המסוגל בשיכרונו לצוות עליה לבוא ולהציג את גופה העירום בפני ידידיו. אני יכולה להרשות לעצמי אפילו להסתובב כך, רטובה ועירומה למחצה, בחצרו של גבר זר ואין כל חשש בלבי, לא לכבודי ולא למעמדי!" "את רק בת-שבע?", שואלת אותה אסתר המלכה בקול ענוג. בת-שבע מזהה מיד את 'הדסה' ושואלת אותה מה היא עושה בחצר? אסתר, מתוך חינוכהּ המכובד של בת-ישראל כשרה, אינה רוצה להכביר מילים וליצור יחסי חברוּת עם בת-שבע הניצבת מולה ומול אנשי חצר המלך בהופעה שאינה הולמת את בנות עמה, והיא מפנה אותה לקרוא ב"מגילת אסתר". בת-שבע נבוכה להיראות כך בפני אסתר ובשאלתה מתכוונת לומר לה: "אל תראיני שאני בלבוש מוזר זה, ומשום כך מעמדי נחות משלך. למעשה, שתינו באותו מעמד: אַת אשת מלך ואף אנוכי. אומנם כולם קוראים לך 'אסתר המלכה', אך אני איני שוכחת ששמך הוא 'הדסה', וכך גם אקרא לך". אסתר מתעלמת משאלתה של בת-שבע, מלגלגת ושואלת אותה אם היא רק בת-שבע. שכן, ילדה בת-שבע, עשויה להסתובב כך במגבת רחצה בבית ובחצר, כי היא עדיין אינה מבינה עד תום הלכות צניעות של בת-ישראל. ואילו בת-שבע המקראית, היא כבר "ילדה גדולה" ובוודאי מבינה שאין זה מכובד להסתובב כך בחצרו של גבר זר, ולא רק משום שהוא אינו מרשה להיכנס לחצר הארמון ללא רשותו המפורשת... אסתר, לא ידעה שבת-שבע נקלעה לחצרו של אחשוורוש ללא כל כוונה מסוימת וחשבה שבת-שבע מנסה בהופעתה הפרובוקטיבית לפתות את המלך. ללא מילים מנסה אסתר ללמד את בת-שבע שיעור בהלכות חיים, ועושה זאת בהתנהגותה הצנועה ומראה לה, שלא תמיד עירום מפתה את הגבר, וגם המלך בכבודו ובעצמו, יחפש תמיד את מה שאין לו! מראֶהָ החשוף של בת-שבע לא יעורר ולו במעט את תשומת לבו של אחשוורוש, כי יש לו הרמון מלא נשים צעירות ויפות, שכולן עירומות למחצה ורעבות למגעו. אותן נשים נקטו כל מיני שיטות פיתוי כדי שהמלך יטה להן חסד אהבה, אך הוא שבע מראותן ומחפש אישה שונה מאלו המצטופפות בהרמונו. מלכה מכל הנשים אסתר נכנסה לחצרו של אחשוורוש בכתפיים חשופות, אך הקפידה מיד לכסותן ברדיד משי לבן, המסמל תום ובתולין. היא הייתה שונה בתכלית השינוי משאר נשות ההרמון ועוררה בכך את סקרנותו של המלך אחשוורוש. זו הסיבה שבחר בה למלכה מכל הנשים. למשמע צלילו הענוג של הנבל, שסימל את דוד המלך, נחרדה בת-שבע, והיה זה אות עבורה שעליה לעזוב מיד את חצרו של אחשוורוש ולחזור לחצרו של דוד המלך, שמא תחזור להיות אשתו של אוריה החתי! דוד רחש לה כבוד, אך היא ידעה, שאסור לה למתוח את החבל יותר מדי... דוד לא בא אל אחשוורוש והתעמת אתו ואף לא שאל מה בת-שבע עושה, חצי עירומה, בחצרו. הוא כבר הכיר בכוחה של בת-שבע, ולא רק בשל יופייה, אלא בשל דבר משמעותי ה ר ב ה יותר שנפל בחייו בגללה ורמז לה לשוב אליו באמצעות צלילי הנבל. בת-שבע הבינה את הרמז ועזבה מיד את החצר, כפי שסינדרלה עזבה בחופזה את ארמונו של הנסיך, כשנשמע קול השעון שהורה על שעת חצות. סינדרלה חששה פן תהפוך הכרכרה לדלעת, והרכבים יהפכו באחת לעכברים, והיא, לעיני הנסיך, תיהפך חזרה ללכלוכית... בשונה מבת-שבע, הותירה אחריה סינדרלה נעל קטנה מזכוכית, נעל שבירה וחסרת הגנה כסינדרלה עצמה, שנזקקה לעזרת הפייה הטובה כדי לכבוש את לב הנסיך שאותו אהבה. בעוד בת-שבע, שנמלטה מן החצר בזמן, הותירה מאחורי גבה נעל במידה 42! נעל במידה זו היא נעל גברית, נעל המעידה על הנועלת אותה: אישה נמרצת השואפת אל מטרתה ומשיגה אותה בכל האמצעים המצויים בידיה! דוד זכר את בת-שבע, אשר דיברה על לבו והזכירה לו שנשבע באוזניה כי בנה שלמה יזכה למלוך תחתיו ולא אדוניהו, בנה של חגית. דוד הבין, שהיה בבת-שבע אומץ רב לגשת אליו ולבקש בקשה זו, הנוגעת להמשך המלוכה אחרי מותו, ולאור הנסיבות, נעתר לבקשתה ושלמה הוכתר למלך תחתיו! דוד לא ידע, שבעצת נתן הנביא (ה"פייה הטובה" של בת-שבע), באה אליו וביקשה מה שביקשה. ואף על-פי כן, אומץ רב נדרש לה, לבת-שבע, "להכות בברזל בעודו חם". היא הקשיבה קשב רב לדבריו של נתן הנביא וזה אמר לה, שאדוניהו המליך עצמו למלך בלי ידיעת דוד. היא שמעה לעצתו לגשת אל דוד מיד, לבקש שיקיים את הבטחתו לה, ולהכתיר את שלמה למלך על ישראל. בת-שבע הנבונה הבינה שזה הזמן לקחת סיכון ולבקש בקשה כה גדולה וגורלית מאת דוד המלך. חמושה בעוז נפש לא קטן, הובילה את בנה למלוכה ובכך גם שמרה על מעמדה כאשת המלך דוד! הפמיניסטית הראשונה עתה אני עוברת לדמותה של האישה הרביעית, ושתי המלכה. ושתי מתעוררת לקול נחרה עזה. היא בולשת בעיניה ומנסה לזהות בעלטה את דמותם של אוריה החתי, של דוד המלך... ולבסוף מתחוור לה שהיא חולמת חלום ושוכבת בחדר המיטות לצדו של בעלה, המלך אחשוורוש, כשמגבת כרוכה סביב גופה. ושתי הודתה ליושב במרומים שרק חלום חלמה ולאט לאט הסירה מעל גופה את המגבת ונותרת עירומה ב'בגדי חווה', אך רק לעיני בעלה! אומרים על ושתי, שהיא הפמיניסטית הראשונה בעולם! היא הייתה מלכה והתנהגה כמלכה ולא נהגה כאחת מנשות ההרמון. לא אישה כבת-שבע, המסתובבת חצי עירומה מול גבר זר, תזלזל בה. ושתי לא נכנעה לגחמותיו של בעלה המלך כשמדובר בכבודה האישי. היא תשרת אותו בכל עת ובכל אשר יחפוץ; אך לא תציית לו כשיבקש שתבוא למשתה ב'בגדי חווה', ותציג את גופה העירום מול עיניהם שטופות היין של נכבדי הארמון. ושתי ידעה שאחת דתה למות, אך מנגד עמד לה כבודה, והיא החליטה באומץ לוותר על חייה, והקריבה את חייה על מזבח כבוד האישה! כבוד! ארבע נשים היו הן, כאמור: בת-שבע, הדסה (אסתר), סינדרלה (לכלוכית) וושתי. כולן השיגו את מטרתן בדרך זו או אחרת (אף על-פי שאחת סנטה ברעותה כדרכן של נשים...): בת-שבע סייעה לבנה שלמה לעלות על כס המלכות אחרי דוד המלך, אף על-פי שאדוניהו כבר המליך עצמו ללא ידיעת דוד; הדסה - אסתר המלכה - הפכה להיות רעייתו של מלך שאיווה לאבד ולהשמיד את בני עמה, ואף סילקה מעל דרכה את המן הרשע; סינדרלה, למרות חולשתה והיותה פאסיבית לחלוטין, הצליחה בעזרתה של הפייה הטובה לכבוש את לבו של הנסיך ולהיפטר מאֵם חורגת ומרשעת ומשתי בנותיה המכוערות; וושתי זכתה להציל את כבודה כאישה ולשמש דוגמה וסמל לנשים בממלכתה, גם אם היה עליה לשלם על כך במחיר חייה.