תוצאה עגומה זו היא פרי מחקר של המחלקה לעבודה סוציאלית בבתי החולים של הדסה ע"י ד"ר רוזן, שהתחיל כבר בשנת ,2005 כהמשך למחקר ייחודי לחולי סרטן.
משתתפי המחקר נבחרו כאוכלוסיה מייצגת משלוש מחלות נפוצות: סרטן, מחלות כליות המצריכות דיאליזה וטרשת נפוצה. בכל אחת מהמחלות האלה ובכלל, סל הבריאות מעניק לכל מטופל כיסוי תרופתי ואשפוזי, שהוא למעשה הבסיס של פירמידת ההוצאות. אבל כל מה שנדרש לחולה מעבר לכך משולם לרוב מכיסו - דבר שמביא אלפי חולים ויותר לשבר ולקריסה כלכלי. הנה למשל בסעיף ההוצאות החד פעמיות. עד לשנת 2006, נתן משרד השיכון מענק לזכאים להתאמת הבית לחולה. מאז המענק הזה בוטל. חולה שצריך להתקין ידיות בשירותים או מזגן, שאינם נחשבים למותרות, יעשה זאת על חשבונו.
חותר תחת עיקרון השוויון כך גם לגבי מימון של נסיעות. המדינה מחזירה רק לחלק מהחולים את ההוצאות על נסיעות ורק מחצית מהן. אבל מה לגבי חניה לחולה שאין לו תו נכה? וכיצד אמור חולה בטרשת נפוצה, שבקושי הולך, להגיע ממגרש החניה של בית החולים למרפאה? זה מונע נגישות גם לטיפולים שכן ניתנים בסל. למשל, חולי טרשת נפוצה זכאים לקבל פיזיותרפיה, אבל כיוון שהנסיעה אינה ממומנת, חלקם מוותרים על הטיפול החיוני הזה.
המסקנה של המחקר הזה היא מאוד פשוטה: "ההוצאות מכבידות על חולים רבים וחותרות תחת עיקרון השוויון. לאור כל זה, המסקנה היא שהמדינה צריכה להרחיב את התייחסותה גם להוצאות הנגזרות מהמצב הרפואי, שכיום אין להן כל מענה".
אם מישהו חושב שבאמת המדינה תבוא לקראת החולה ואכן תסייע, לפחות לחולה, אם לא למשפחה המורחבת, אני נאלץ לבשר לו שישכח מזה.
ומה המצב בדרום? עם כל הקשיים שהעליתי - האם העובדה שאנחנו גרים בדרום משנה משהו? בוודאי. משנה ורק לרעה. דוח שמפרסם משרד הבריאות בנושא אי שוויון בבריאות והשלכותיו, מוכיח שוב שעדיף להיות עשיר, תושב המרכז ומשכיל, שכן שיעורי התחלואה בקבוצה זו נמוכים בהרבה.
הפער בתוחלת החיים מגיע לשמונה שנים בין הפריפריה למרכז. תוחלת החיים הגבוהה ביותר נמצאה ברעננה (83.7 שנה) לעומת נצרת (75.7). ההבדלים מצטמצמים בין ערים גדולות יותר, אך הפער נשאר; כך לדוגמה: תוחלת החיים ברמת גן היא 80.7 שנה ובבאר שבע - שלוש שנים פחות.
כמה זה אמור להיות בערד? מישהו יכול לומר לי? הרי אנחנו מוכרים לכל קרוב משפחה שלנו שגר במרכז, שאין כמו האוויר בערד. אז כמה שווה לנו האוויר הזה? ואולי דווקא אוויר צח מפריע לנו?
"ערים עשירות מתאפיינות בשיעורי תמותה נמוכים יותר, בתחרות רבה יותר בין הקופות, ובזמינות גבוהה יותר של רופאים, במיוחד ברפואת מומחים" מציין הדוח. תשאלו את הנשים הרבות שממתינות לתור אצל רופא נשים בעיר דימונה ומדברות על תורים של חודש חודשיים קדימה.
ניסיתם פעם לקבוע תור לפיזיותרפיה עבור תינוק? יש סבירות בהחלט גבוהה שעד שאותו תינוק יראה פיזיותרפיסט הוא כבר לא יצטרך אותו.
זו תמונה קשה, אך מוכרת להכאיב בעבור תושבי הדרום. תקנים רבים של רופאים ושל כוח אדם סיעודי בנגב בלתי מאוישים. מגמה זו הולכת ומחמירה עם השנים. שיעור הרופאים והאחיות בנגב עומד על 2.1 ו- 3.7 לכל אלף נפש בהתאמה, בהשוואה ל-3.3 ו- -5.1 ברמה הארצית. במערך הרפואה בקהילה, הבעיה אף חריפה יותר, בפרט בתחנות לאם ולילד, שם המחסור בכוח אדם הביא לסגירה של תחנות. ילדים זה שמחה, אבל אין למדינה שלנו שום עניין לטפל בהם. רק בשבוע שעבר פורסם כי במחלקה האונקולוגית בבאר שבע יש רק שני מתמחים במשמרת.
