על-פי הסטטיסטיקה, מתאבדים בישראל 450 איש בשנה. מתוכם שליש על-רקע מצבם הכלכלי. כל אחד מאתנו מכיר באופן אישי לפחות משפחה אחת או אדם אחד שמצבם הכלכלי גרוע ביותר והם נזקקים לעזרת משרד הרווחה. חלקם אנשים שאיבדו את הונם בעסקים או שפוטרו מעבודתם, שקעו בחובות והידרדרו. כל אחד מאתנו שמע סיפורים מסמרי-שיער על אנשים שמתחננים לתמיכה של הביטוח הלאומי - בשל נכות, מחלה, אובדן הכנסה, אובדן מגורים, ילדים קטנים והכנסה בלתי אפשרית, זיקנה מביישת וכדומה - שמתייחסים אליהם ברשויות הרווחה כאילו הם שקופים.
הם נלחמים בטחנות רוח וחלק מהפקידים של הרשויות האלה לא מהססים להשפיל את נזקקי הרווחה למיניהם בסוגים שונים של השפלות. מילת המפתח היא
השפלות, ולדעתי גם קצבת זיקנה ישראלית הניתנת לאלפי זקנים בישראל, המגיעה לסכום של 1,600 שקלים, היא סוג של התעללות ויריקה בפרצוף. מדובר על זקנים שעבדו כמעט כל חייהם ושילמו למען ה"פנסיה" הזאת, כדי שיהיה להם ממה לחיות בזיקנתם. למישהו אכפת אם זו הכנסתם היחידה?
"הומלסים ברחובות?!" לפני שנים אחדות פגשתי בחו"ל רופא בעל שם מאחת מארצות אירופה, שהוזמן לישראל לטפל בחולה ישראלית בעלת ממון שחלתה במחלה קשה. הרופא סיפר לי על התרשמותו מישראל והדגיש שחזר מזועזע, אחרי שראה בשפת הים וגם על ספסלים במקומות שונים בתל אביב, הומלסים ישנים עם חבילות הסמרטוטים שלהם. הוא היה מזועזע בעיקר כי הכיר את ההיסטוריה היהודית וידע שאצל יהודים "האחד דואג לשני".
בטעות חשב שבמדינה של היהודים, שהוקמה אחרי השואה, לא ייתכן שיראה תופעות כאלה של עוני משפיל ומבזה, וגם אדישות של הזולת כלפי חסרי המזל. הוא הוסיף: "איך זה שלא אוספים אותם לפחות בלילות ולוקחים אותם לישון תחת קורת-גג ונותנים להם ארוחה חמה? זה לפחות מקובל בכל ארץ אירופית". איזו תמימות של אדם מהצד, המשתווה רק לציניות הבלתי אפשרית של "מדיניות הרווחה" הישראלית.
הייאוש וההתאבדות התאבדויות על-רקע כלכלי - זו תמצית הייאוש האנושי. לא מדובר על אנשים חולים במחלות סופניות, אנשים שסובלים ממחלת דיכאון או אנשים שעברו טראומה נפשית כמו פרידה, אובדן וכדומה והחליטו ליטול את נפשם בכפם. התאבדויות על-רקע כלכלי הן נקודת ההשפלה התחתונה ביותר והייאוש העמוק ביותר. למי שמתאבד ברור שאין לו סיכוי וגם לא תקווה, וברור שהמדינה לא תושיע אותו. מקסימום היא תשפיל ותבזה אותו!
כאשר אדם מצית את עצמו, זה אקט של ייאוש מוחלט עם הצהרה: "אני נשרף, לא תצליחו להציל את חיי שאותם אני לא רוצה לחיות בצורה הזו" - ללא עזרה, ללא סיכוי, לא מתוך פרזיטיות - תכונה שמוכרת לנו בישראל - אלא כי אין בישראל מדיניות רווחה שעוזרת באמת ל"מעמד" הכלכלי של נואשים חסרי פרוטה וגג לישון תחתיו.
מתוך רשימת האקטים של הייאוש, מחאה - בווריאציות שהכרנו עד עכשיו בישראל - היא הדרך הנכונה והמתבקשת ביותר; אזרחים שמביעים מורת-רוח על מדיניות הממשלה המפלה בין אזרחים לאזרחים, בין עשירים לעניים, בין חילונים לחרדים וכדומה. המחאה נראית יפה וצודקת, אבל יעילותה מוטלת בספק. היא אולי תעזור בטווח הארוך, אבל לא לאלה שהייאוש אחז בהם כבר לפני זמן רב והם עוד מפרפרים רגע לפני ההתאבדות (בהצתה או בדרך אחרת). להם, המחאה כבר לא תעזור.
גן-עדן מזויף כאשר הממשל מפלה ואינטרסנטי; כאשר מחליפים מפלגות כמו גרביים ומסתדרים במפלגה שנותנת משכורת; כאשר ראש הממשלה מחלק ג'ובים חדשות לבקרים לאנשי שלומו; כאשר הוא בוחר בפרזיטים לחבריו לקואליציה; כאשר הוא מטעה את כולנו שמצבנו הכלכלי מזהיר כשהמצב אינו כזה לפי חברות הדירוג המקצועיות - ברור לכולנו שהשלטון לא "סופר" את העניים המרודים ולא מתכוון לעזור להם. הרי כבוחרים הם נחשבים לכלום. או שלא יבחרו בכלל, או שלא יבחרו ליכוד או ליברמן או שס כי לא מעניין אותם למלא את חובתם האזרחית, כי הם חשים שהמדינה כבר צפצפה עליהם ומחקה אותם מכל זכות מינימלית; לא דיור, לא עזרה בהכנסה, לא קיצבה או תמיכה כלשהי; איש-איש לגורלו, אומרת המדינה לענייה - ועניים הם לא סחורה שמעניינת את הקלפי.
האזרחים ששרפו עצמם למוות בימים האחרונים - שגם על אישיותם וגם על הדרך בה בחרו לסיים את חייהם יש ישראלים ש"מותחים ביקורת" כאילו זו סדרת ריאליטי - מראים לנו כי מתרחשים בישראל דברים שלא שיערנו שיכולים לקרות כאן. מגיפת התאבדויות מכל הסוגים - כולל הצתה עצמית - עוד לא הכרנו כאן. במילים אחרות, יש עוד הרבה מקומות בשאול שלא פגשנו בחיי היומיום שלנו. מי שגם על תופעה זו יש לו "ביקורת", שימשיך לחיות בגן העדן המזויף שלנו ולהאמין שהוא חי במקום הכי טוב, עם הממשלה הכי טובה, והמנהיג - שהוא ראש הממשלה - הכי טוב שיש.
