איזה סוג בכייה אנו אמורים לבכות בימים אלו? ידועה האימרה שאין בוכים על חלב שנשפך. מה שהיה היה, העיקר לחשוב קדימה, זה גם מה ששאל אפלטון את ירמיהו הנביא. אמר לו אין ראוי לחכם כמוך לבכות על העבר. לכאורה גם רבי עקיבא שותף לגישה זו. מסופר בגמרא על ר״ג, ר׳ אלעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך, כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים. התחילו החכמים בוכים, אבל רבי עקיבא דוקא היה מצחק. לכאורה רבי עקיבא עוד יותר קיצוני מאפלטון הוא אף מצחק. מדוע צחק רבי עקיבא? נראה שהוא הביט הרחק קדימה. הוא כבר חי את נבואות הנחמה. הוא הצטרף ל-ותשחק ליום אחרון.
אבל ברור שגם רבי עקיבא התאבל על החורבן, ודוקא בשל זה שהחכמים שאיתו בכו הוא הרשה לעצמו לצחק, בתור איזון לבכיים. מצאנו במסכת תענית את רבי עקיבא עצמו אומר״ כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ברכה לעולם״. צריך להבין את השילוב הזה של בכי וצחוק.
קודם ברצוני לעיין בדברי הגמרא (שם כט) אמר להם הקב״ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות, חרב הבית...וכן בשניה... בודאי שאין הקב״ה מעניש אותנו על-מנת להתעלל בנו, אלה כל עונשיו של ה׳ הינם על דרך התיקון. אנו חייבים להבין כיצד הבכייה לדורות מתקנת את בכיית החינם. זהו שאמרו בגמרא, כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.
למדנו מכאן שהאבלות שאנו צריכים לה בתשעה באב, היא כזו המכשרת אותנו לראות בשמחת ירושלים. היא אבלות מלאת תקוה וביטחון בנבואות הנחמה שיתגשמו. אפלטון היה צודק, אם היה מדובר באבידה שלא תשוב, בחלב שנשפך וכדומה, או בבכייה של חינם. אבל אנו מתאבלים ומצטערים על אבידה שבודאי תשוב, על התרחקותנו מהעתיד המיוחל שבטוח ויגיע, אין זו בכיית חינם.
אין אנו מיואשים ואולי זאת רצה רבי עקיבא לומר לחבריו, אל תבכו בכי שבור של יאוש, אלה תצרפו אליו את הצחוק העתידי. כי אין אנו מיואשים חלילה. חז״ל אומרים שחזקה שהמת משתכח מן הלב..אבל החי לא משתכח. לכן יעקב אבינו סירב לקבל תנחומים על יוסף, כשסיפרו לו שחיה רעה אכלתהו, כי באמת יוסף היה בחיים. וכך עם ישראל לא מקבל תנחומים על ירושלים, כי החלק החיצוני נחרב והפנימי עומד קיים, וזהו עניין - הייתה כאלמנה קיריה נאמנה, רק כאלמנה.
מסופר בתורה שכאשר ראתה בת פרעה את משה בתיבה בוכה, ותאמר מילדי בעיברים זה. כיצד ידעה זאת? אלה היא הבחינה שביכיו מלא תקוה וללא יאוש, אמרה זהו בכי עברי.
הנביא אומר שימי בכי אלה יהפכו לימי ששון ושמחה. שבירת הלוחות בי״ז בתמוז, מלמדת שיום זה דוקא מסוגל לקבלת התורה. וכן בכיים של ישראל בתשעה באב בעקבות סיפור המרגלים, מלמדת שזהו יום המסוגל לירושת הארץ. שהרי אם לא היו חוטאים, היו נכנסים בו ככל הנראה לארץ.
ברור לנו שהקב״ ה החריב את ביתנו, מגודל אהבתו אלינו, מה שנקרא סותר על-מנת לבנות. או ירידה צורך עליה. אם עם ישראל היה נשאר בארץ בקלקולו ולא גולה, חלילה לא הייתה לו תקנה. זהו שאמרו חכמינו - שכאשר נכנסו הבבלים להיכל, הכרובים היו מעורים זה בזה, דבר המורה על אהבה בין ה׳ ובין ישראל.
אם כן, תפקיד הבכי בימים אלו, להכיר שרק אנו גרמנו את גלותנו, לכן לעורר עצמנו לפשפש במעשינו ולהתחזק בציפיית הגאולה, לבטוח בה׳ שהיא בודאי תגיע. להבין שכל העיכובים הינם מאהבת ה׳ אלינו ומרצונו לתת לנו הזדמנות להתכונן לגאולה. להכיר שאם עוד לא נבנה בית המקדש בימינו, סימן שעוד לא השלמנו לתקן את גורמי החורבן. להאמין שכל מה שעושה ה׳ עושה לטובה!
