השירה זקוקה לפטרון

יש תרבות פופולרית, תרבות להמונים, הממלאת גם פונקציה בידורית, ויש תרבות עלית. שירה היא התגלמותה הנעלה ביותר של התרבות העלית אשר מובילה כראש חץ לעבר העתיד, מושכת אחריה את כל התרבות כולה ומצעידה קדימה, ובזאת חשיבותה. היא זאת שמנסחת מחדש את המחשבה והרגש ברוח התקופה במציאות המתהווה לבקרים. אומרים ששיניים בריאות הן תנאי לבריאות הגוף כולו. הן השער לכל מזון הבא לפינו וחיתוכו וטחינתו המיטבית בפה, הן תנאי לעיכול קל ובריא ולניצול מירבי של המזון. בהקבלה, אפשר לומר ששירה בריאה, חיה ותוססת ו"מעכלת" את "המציאות", או במונחים העכשויים, קוראת את שפע השיח המתרחש בזמן אמת, בכלים של מחשבה ורגש, שהן המילים, ומנסחת בכלים לשוניים אסתטיים-פואטיים, היא תנאי לקיומה של תרבות בריאה. אפשר לומר כי השירה היא השיניים של התרבות. אי לכך היא אף פעם לא החזיקה את עצמה מבחינה כלכלית ותמיד נזקקה לפטרונים. כך זה היה מאז ומעולם, בכל התרבויות. ותמיד היו בעלי מעמד ובעלי ממון, ראשי כנסיות ושליטים, שהבינו את זה ותמכו. כלי של עידון השירה יכולה להיות הזרז, קטליזטור, של כל תסיסה חברתית- פוליטית, אבל היא גם, ואולי בעיקר, יכולה להיות כלי של עידון ושל איפוק. היא ניחנה בסגולה הייחודית של הפיכת אנרגיות של תסכול ואי-נחת למוצר של תרבות ויופי, בעצם ניסוחן של האנרגיות הללו כשיח חדש. זאת בתנאי ששיח זה שומר על זיקה אל האסתטי. (במאמר מוסגר עלי להוסיף, שלפעמים גם האנטי אסתטי ייחשב כאמנות, ואילו הקשר בין אתיקה לאסתטיקה ראוי לדיון נפרד). היום על המדינה להבין שאם חפצת חיים היא, גם היא חייבת לתת חסות לתרבות העילית ולתמוך ביוצריה, קרי משורריה. זה תנאי קיומי לעם קטן כשלנו. אני יכולה להצביע על מדינה קטנה כמו דנמרק, שהבינה את זה מזמן וחוקקה חוקים המיטיבים עם היוצרים. מדוע שישראל לא תקח דוגמה משם? מדינה קטנה שרוצה לקיים את תרבותה חייבת זאת לעצמה. שמא תתדרדר לעבר תת-התרבות האמריקנית של הצריכה המוגברת והרייטינג, של דלדול השפה והמחשבה ולאן אנו באים? איזה עתיד צפוי לילדנו ולנכדנו. אני יכולה להצביע על מדינה גדולה, היא פולין, שמבינה עד כמה חשובה התרבות, והשירה בראש וראשונה, והיא השכילה להקים מיניסטריון מיוחד "מיניסטריון לתרבות ולמורשת הלאומית". בפולין יודעים ומבינים שהתרבות והמורשת הלאומית הצילו את פולין מכלייה ודאית, עת שחולקה בפעם השלישית בין שכנותיה. שירה תשרת את העשירות העליון ומה איתנו, שיש לנו מורשת תרבותית כל כך מפוארת וסכנות קיומיות כל כך קרובות? האם שכחנו שמדינת ישראל קמה הודות לתחיה הלאומית שהובילוהָ המשוררים, הסופרים והוגי הדעות, עוד קודם להיווצרותם של מוסדות התנועה הציונית? האם עד כדי כך התרחקנו מן ההיסטוריה שעדיין קרובה כל כך? אנחנו זקוקים לתמיכה מסיבית בשירה העברית ובמשוררים, תמיכה מסיבית, שמא נמצא את עצמנו, ואנחנו כמעט שם, בקשר גורדי של הון-תרבות, בדומה מאוד לקשר הון-שלטון שקיים כבר היום. את קשר ההון מן השלטון קשה כבר להתיר ולהפריד, אבל, כך אני מקוה, הצעדים הראשונים כבר נעשים. הפרדה בין הון לתרבות ואמנות תהיה בלתי אפשרית. אי-אפשר יהיה לקיים תרבות עברית ושירה עברית, שלא יישרתו את העשירון העליון בלבד. באופן זה כל השכבות המוחלשות תהיינה חלשות עוד יותר, חסרות קול ובלתי מיוצגות במרחב הציבורי הא-פוליטי – מכך אנחנו חוששים במיוחד. על שרת התרבות להרים את הכפפה ולדאוג לשירה ולמשוררים.