סילמן עשה מעשה שלא ייעשה ולא ייסלח.
לטעמי כל התאבדות היא מעשה אלימות קיצוני ראוי לגנאי, וגם אם היא מעשה ייאוש בלבד, גם אם היא אלימות שאדם מפעיל רק נגד עצמו ובכלל לא נגד אחרים, גם אז היא ראויה לגנאי ואין עליה מחילה. על העמדה הזו שלי מותר להתווכח איתי, אבל סילמן הרי לא בלע חפיסה של כדורי שינה בבדידות ביתו ולא ירה בעצמו בחדר סגור. הוא לא עשה מעשה ייאוש שבין אדם לעצמו, אלא פעולת ענישה אלימה ופומבית מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני המוני בני אדם, פעולה שנועדה לפגוע אנושות גם בו וגם באחרים, ובעיקר באחרים. במכתבו הוא מונה במפורש את האנשים שבהם הוא מבקש לפגוע: שופט מסוים, פקיד מסוים בביטוח הלאומי, ראש הממשלה, שר האוצר ועוד כמה אנשים. יחד איתו הוא מבקש במפורש לשרוף גם את הממשלה הנבחרת של ישראל מכיוון שהיא לא הממשלה שהוא בחר, וגם את התרבות הכלכלית של ישראל, שלדעתו צריכה להיות מוחלפת באחרת.
סילמן הוא לא אחמד בועזיזי ולא יאן פאלאך, מהסיבה הפשוטה שבניגוד מוחלט לשלטון הדיקטטורי בתוניס ולשלטון הסובייטי בפראג, ישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית, והשלטון בה עומד למבחן הציבור בכל ארבע שנים.
יתר על כן, במדינה דמוקרטית הקלפי איננה הדרך היחידה הפתוחה לפני האזרחים כדי להביע את דעתם על השלטון. בין בחירות לבחירות מותר בהחלט לאזרחים להתאסף להפגנות ומחאות נגד השלטון, מותר לעיתונאים לכתוב מאמרי ביקורת ארסיים, ומותר גם לאזרח מן השורה לעשות הפגנת יחיד או לפרסם דברי ביקורת חריפים ברחבי הרשת החברתית או על שלטים שהוא מניף. במדינה דמוקרטית קיימים גם גופי ביקורת ממוסדים, כמו
מבקר המדינה, בתי המשפט וועדות חקירה.
כל אלה אינם קיימים במדינות הנתונות תחת שלטון דיקטטורי כוחני, שבהן השלטון מושל באזרחים ובחייהם בכוח הזרוע, ולאזרחים לא נותרה דרך להתנגד לאלימות המשטר מלבד אלימות משלהם.
דחיפה אל התהום בשל ההבדל הזה, במדינה דמוקרטית אין שום מקום ושום הצדקה למעשי אלימות קשים בחסות מחאה נגד מדיניות הממשלה, והתאבדות - נשוב ונאמר - היא מעשה אלימות קיצוני מאוד. המסורת היהודית מתייחסת למתאבדים בפנים זעופות וללא חמלה. וזאת לא משום שהיהדות חסרה חמלה, אלא משום שמתוך הבנה עמוקה בנפש האדם, יודעת המסורת היהודית שהתאבדויות באות בשרשרת ומשפיעות זו על זו.
יחס חומל על האיש שכבר התאבד, ובמיוחד הטלת אשמה על האנשים שהמתאבד מבקש לנקום בהם, מעודדים ומקרבים את התאבדותו של הממורמר קשה היום הבא אחריו. הידיעה, או המחשבה, שבאמצעות מותך אתה יכול לנקום נקמה קשה ביריביך או בשנואי נפשך, היא אחד הגורמים הדוחפים אנשים במצוקה לעשות מעשה ולהתאבד. היהדות קבעה יחס של חוסר חמלה כלפי המתאבד המת, מתוך חמלה עמוקה על המועמד להתאבד החי עדיין, מתוך אחריות עמוקה לשמירה על נפשם של אלה שעומדים על סף התהום, חושבים עליה לא פעם כאפשרות, ובכל זאת דבקים בחיים.
סילמן נתן להם במוצאי שבת דחיפה חזקה לכיוון התהום המפחידה-מתוקה. אבל את הדחיפה החזקה ביותר אל התהום נותן להם היחס הציבורי והתקשורתי שהופך את סילמן לגיבור ולסמל. זה לא מפתיע שבמשך השבוע כבר היו חמישה מקרים של אנשים קשי יום שאיימו לחקות אותו ולהצית את עצמם.
חברה שמקדשת את ערך החיים חייבת ללמד את בניה להושיט עזרה לאדם במצוקה, ולדרוש זאת דווקא מן המעגלים הקטנים: מחברים, מבני משפחה, משכנים, מהקהילה. לא רק מהמדינה. דרישה מהמדינה היא במידה רבה התחמקות מאחריות. חברה מקדשת חיים צריכה גם ללמד את בניה לדעת לבקש עזרה. לבקש עזרה מבני משפחה, מחברים, מהקהילה. לא רק מהמדינה. כי המדינה היא פיל בחנות חרסינה, ואסור להשאיר חבר או אח במצב שבו הוא תלוי רק בה.
לקח הפוך יש הרבה אמת בביקורת הקשה עד מוות שביטא סילמן נגד המנגנונים האטומים של הביטוח הלאומי וההוצאה לפועל. אפשר לפעמים לצאת מן הדעת מול הפער שבין היעילות והאצבע הקלה על ההדק של מנגנוני השלטון כשהם באים לגבות ממך את חובותיך, ובין הסרבול והאטיות שלהם כשאתה בא לתבוע מהם את זכויותיך. אבל אין ילדותית ושקרית מן המחשבה שהבעיה הזו תיפתר במשהו אם רק נחליף את נתניהו ביאיר לפיד או את שטייניץ בעמיר פרץ. הביטוח הלאומי הרי קיים כדי להושיט עזרה לאנשים שנפלו אל תחתית החברה. מדוע אם כן נהג פקיד הביטוח הלאומי בסילמן בגסות ובאטימות? הרי הפקידים האלה הם לא טייקונים שרוצים להתעשר על חשבוננו, הם עצמם אנשים לא אמידים שמשתכרים מעט ובקושי גומרים את החודש. למה הם עיקלו לו את המשאית ההיא ולא חמלו עליו? למה הם לא הסכימו להגמיש קצת את הקריטריונים ולהושיט עזרה לאיש שכבר התמוטט כלכלית ונפשית?
כי המדינה היא פיל בחנות חרסינה, והיא לא יכולה להיות אחרת. אם תיתן לכל אחד מאלפי הפקידים אפשרות להגמיש קריטריונים על-פי שיקול דעתו, לתת סיוע למי שנראה בעיניו ולהימנע מלתת למי שלא נראה בעיניו, לגבות מס ממי שנראה מסוגל לשלם ולוותר על תשלום למי שנראה מסכן, התוצאה תהיה שחיתות, פרוטקציוניזם ובזבוז עצום של כספי ציבור. להגמיש קריטריונים וללכת לפנים משורת הדין יכולים בני משפחה וחברים, מוסדות קהילתיים, עמותות מתנדבים. לא המדינה. היא חייבת להקשיח את הקריטריונים ולהשגיח בשבע עיניים על כל שקל שפקיד מוציא, היא נאלצת לשמור על הסדר ועל ניקיון הכפיים של המערכת, ובכך להפוך את עצמה לאטומה, קשוחה וחסרת לב. זה לא קשור למדיניות כלכלית ובעניין זה אין הבדל בין מדינת רווחה ובין מדינה קפיטליסטית.
בכל מדינה ובכל שיטה כלכלית חברתית יהיו אנשים כמו משה סילמן שהתמוטטו וירדו מנכסיהם ושחובותיהם עולים עשרת מונים על הכנסותיהם. אם תחליף את הקפיטליזם בסוציאליזם או להפך, אנשי השוליים האומללים לא ייעלמו. לכל היותר הם יתחלפו. אם יש איזשהו לקח מהטרגדיה של סילמן, הרי הוא הפוך מזה שרוצים אנשי המחאה לבנות על הגב השרוף שלו: המדינה לא מסוגלת, ולעולם לא תהיה מסוגלת, לטפל בכל החריגים ולפתור את כל המצוקות. בין הפרט ובין המדינה חייבים להיות כמה וכמה מעגלי תמיכה והשתייכות קטנים וגמישים, כאלה שרואים לנגד עיניהם אדם ולא קריטריון. למשה סילמן לא היו מעגלי השתייכות כאלה כי תרבות מעמד הביניים הישראלי חיסלה אותם והרגילה את עצמה לצפות מהמדינה שתהיה אחראית לכול ומסוגלת לכול. שתגבה מאיתנו את המסים ובזה תשחרר אותנו מכל חובה אנושית כלפי אנשים במצוקה.
משה סילמן איננו גיבור ואיננו יכול להיות מופת לאיש. הוא עשה מעשה רע ובלתי הוגן לא רק לעצמו אלא גם לאחרים. מקרהו הטרגי הוא מבחן לאנשי המחאה החברתית שבקרבם עשה את מעשהו. אם הם לא יתאפקו וימשיכו להפוך אותו לדגל וסמל, הם יעודדו בכך את המתאבדים הבאים לקפוץ אחריו אל המוות.
