על חשיבותה של התוכחה חלק מן ההוויה היהודית "ונחיצותה המרובה בחייו של כל יהודי בכל זמן ובכל אתר" (מדרש גם) כבר נכתבו עשרות ומאות פסוקים, מאמרים, פרשנויות, משלים וסיפורים, הן במקרא והן בדברי קודשם של חכמינו ע"ה. די לנו באם נזכירה לקוראים הן את העובדה שהתוכחה היא בין מאפיינה של קדם-תקופת "ביאת המשיח" כמאמרם (סוטה מ"ט:): "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא...מלכות תיהפך למינות (=כפירה בהקב"ה ובתורתו)
ואין תוכחת" והן מפאת היותה מצוות עשה מדאורייתא (מצווה רל"ט, ספר החינוך) שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך...". וכבר החכם מכל אדם, הלוא הוא שלמה המלך ע"ה קבע בספרו המונומנטאלי "משלי" את הדרך והאופן כיצד ואיך יש לבצע זאת "הלכה למעשה", כמו למשל: "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח') כשמנגד, "באותה נשימה" ממש, כלומר: באותו הפסוק המדובר, שלמה המלך מציע: "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואכמ"ל.
מכל מקום, חובה (נעימה) היא להזכיר, ודווקא בימים טרופים וקשים אלה, בימי "ימי בין המצרים" (=כינוי לשלושת השבועות אשר בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) ובמיוחד בתשעת הימים הראשונים לחודש אב, המסמלים יותר מכל את תקופת הצרות הפורענות ש"נחתו" על עמנו במהלך ימי ההיסטוריה היהודית את דבריהם של שני אמוראים, מגדולי אמוראי בבל ואשר דבריהם ביטאו מציאות עגומה ששררה בעבר, ולהוותנו הרבה, עדיין שוררת היא ורווחת במחוזותינו ו"בבית ספרנו", כדלקמן: "אמר ר' טרפון, תמהני (=תמה אני) אם יש בדור הזה (אדם) שמקבל תוכחה" ומוסיף עליו ר' אלעזר בן עזריה: "תמהני (=תמה אני) אם יש בדור הזה (אדם) שיודע להוכיח".
מימרה תלמודית עגומה זו מלמדת אותנו אל נכוחה על חסרונה המעשי והפרקטי של מהות התוכחה וערכה המונומנטלי כחלק אינטגראלי ובלתי נפרד מן ההוויה היהודית והחיים היהודים. הגם, שלמען האמת ולמעשה, התוכחה, מצד עצמה, לא הייתה מעולם נושא לאהדת ההמונים. שהרי, מאז ומקדם עם ישראל, "מגדולם ועד קטנם" לא אהבו לקבל תוכחות ואף נביאי ישאל במספר דוכתי התריעו על תופעה עצובה שכזו ואחד מהם אף הביע זאת בעליל, באומרו (עמוס ה', י'): "שנאו בשער מוכיח". יש לציין, שהמוכיחים שהיו בעיקר, נביאי ישראל, הכוהנים מורי ההוראה ועוד נהגו לעמוד בקרבת שער העיר ששימש בד"כ מקום ריכוז האוכלוסיה המקומית. ובימינו, אין צורך להכביר במילים ולקבוע שלא היה דור בעבר כדורנו ואשר בו כל עניין התוכחה, כה רחוק מתודעת הבריות, על כל מגזריהם ומגדריהם. ודו"ק.
פרשת השבוע, פרשת "דברים" שפותחת את החומש החמישי של "חמשת חומשי התורה" והמכילה 105 פסוקים ושתי מצוות לא תעשה הקשורות ל"עולם הדיינות", מציעה דרך לתיקון מציאות עגומה ולא נאותה שציינו לעיל, וזאת על-ידי משה רבנו ע"ה, האיש הגדול מכולם. דווקא הוא שהיה ביכולתו ובכוחו לעשות עם בית ישראל ככל העולה על רוחו בבחינת "כחומר בידי היוצר" מלמדנו בפשטות את הדרך לביצוע מעשי של מצוות התוכחה בצורה הנכוחה, הנכונה והרצויה ביותר. בדרך שמובילה את "המוכיחים" כמו גם את "המוכחים" לרצות, לקבל ו"לאמץ לחיקם" את עצם התוכחה, כתוכחה. משה עושה זאת "בדרך של רמז" ולא באופן ישיר, מזלזל ופוגעני. והגם שהוא מוכיח את העם על חטאיהם ומעשיהם הנלוזים ובאירועים לא מחמיאים במיוחד, הוא אינו "תוקף חזיתית" את עם ישראל. אלא, מזכיר להם "ברמיזה ובגמיזה" (לא קטלנית) את "שמות המקומות" אשר בהם " הם התנהגו לא באופן נאות" (מדרש גם).
שבת שלום! צום קל ומועיל! 