הַמוֹכִיחֵ מּוֹשִׁיעַ הַמּוֹכִיחַ לא מהסס לְהוֹכִיח אֶת עמוֹ וּּלְדַוֵּחַ לא במגדל-שן שוכן לו ואת עמו לא שוכח מְנָיִן צָמַח וּמְהֵיכָן הִגִּיעַ, פָּעֳלוֹ עָלָיו מַצְבִּיעַ זֶה הוּא מֹשֶׁה, הוֹפִיעַ בְּמַפְתִּיעַ וְעַמּוֹ הוֹשִׁיעַ כְּאָדָם עֲלֵי אֶרֶץ וּכְמַלְאָךְ בָרָקִיעַ וּבְהַגִּיַע הָעָם לְיַרְדֶּן יְרֵחוֹ בִּדְבָרָיו חִזֵּק רוּחוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַס לֵחוֹ,מִנָּה יְהוּשֻׁעַ וְשִׁבְּחוֹ הוּא נָהַג כְּמַנְהִיג וּמַצְבִּיא וְהָעָם לוֹ הֶחֱמִיא בְּאָמְרוֹ בּקוֹל לֹא קַם כְּמֹשֶׁה נָבִיא וּמַצְבִּיא חֶן וְהָדָר וּצְבִי רוֹעֶה נֶאֱמָן וְנָבִיא אֶלֶּה הַדְּבָרִים דִּבֵּר כְּשִׂיחָה בִּלְשׁוֹן תּוֹכֵחָה לא אוכל לבדי לשאת משאכם זאת טרחה אם תעשו למענכם, אלהינו יהיה עמכם עֲשׂוּ כִּדְבָרָי תְּבוּרְכוּ גָּם אֵל שַׁדָּי יַגֵן עֲלֶיכֶם וּדְבָרַי כְּצֵדָה לָכֶם בַּדֶּרֶךְ לְיָעָדְכֶם התוכחה של משה לכל ישראל כעם. הדרך בה משה נוהג בה בספר דברים מתחילה בלשון תוכחה תרתי משמע , כאשר הדרך והתחנות שנסעו וחנו בני ישראל, והדרך-האופן שהוא מוכיח את העם. התוכחה נשמעת בין השיטין בצינו את המקומות בהם עבר או חנה ישראל אחרי ביציאה ממצרים. כיון שלדברין הייתה משמעות רבה הוא אמרם אל כל ישראל. הדגש
על כל ישראל, זאת כדי שלא יוכלו אלה שבשוק לאלה ששומעים את תוכחות משה: אתם שומעים תוכחת בן עמרם ואינכם עונים לו, לכן הביא גם אנשי השוק לזירת הסקירה, הנאום והתוכחה, כדי שיסתתמו טענותיהם ולא יוכלו לאמר לאלה שנכחו, כי אילו אנו היו שם היינו עונים למשה על תוכחתו.
הסקירה נשמעת ממנה התוכחה. כאמרו משה החל לציין את המקומות בהם עברו וחנו בני ישראל. משה איננו פותח בים סוּף והוא מתחיל אחרי המעבר בים סוף ובהגיע הם ל למדבר, שם במדבר כבר החלו רוטנים כלפי משה:
מי יתן מותנו במדבר ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע (שמות טז/ו).
משה מזכיר להם את דברי השקר שלהם, כי הרי הם היו במצרים עבדים ולבטח לא ישבו על סיר הבשר ולא שבעו לחם. משה מוכיח אותם כדוברי שקר. וממשיך להוכיחם בעובר לערבה שם נאמר: בערבה, כלומר "בגלל הערבה" ולא "בתוך הערבה" המסמלת את החטא שחטאו ישראל בעבדם אליל השקר
בעל בעור בשטים בערבות מואב. וחוזר משה אל ים סוף:
מוֹל סוּף כי שם אמרו יוצאי מצרים למשה:
המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. (שמות יז/יא) ומזכיר להם כי הם גם
תפלו על המן בציון המקומות בין
תֹּפֶל וְלָבָן (הַמָּן לָבָן) . כידוע לא זוהו מקומות אלה במדבר שם אמרו:
ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא/ה).
אחרי כן בא ציון מסלול כבזיק זק, כשם שחשראל "זגזגו" בדרכם ממצרים לארץ כנען. למשל להזכיר
חטא-עגל הזהב נזכר המקום דִּי זהב ואת מַחֲלֻקְתּוֹ של קרח ב
חצרות. משה אומר להם: בגלל שקלקלתם, הסב אתכם הרב"ה סביבות הר סעיר ארבעים שנה , כשיכולתם להגיע אחרי שנתיים לאותו מקום אליו הגענו עכשיו אל ירדן ירחו שהם פתח הכניסה לארץ כנען.
משה כיעקב מוכיח את בני ישראל העתוי שבו משה מדבר אל בני ישראל ומוכיח אותם עולה מן הפסוק:
ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר (בחודש האחד עשר הוא חודש שבט בראשון לחודש אדר)
באחד לחדש (א/ג) לפי הַמַּסֹרֶת משה נפטר
בשבעה באדר, כלומר דבר משה אל ישראל סמוך למיתתו . ממי למד לעשות כן, מיעקב שלא הוכיחן את בניו אלא סמוך למיתתו אז אמר: ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. מכאן אנו למדים כי בגלל
ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה:
1. כדי שלא יהא (המוכיח) מוכיחו וחוזר ומוכיחו
2. ושלא יהא חברו (המוכח) רואהו ומתביש ממנו.
3. שלא יהא בלבו של הַמּוּכַח טינה עליו
4. שלא יניחנו וילך.
(הכל לקוח מסִפְרֵי מדרשי הלכה של הספרים במדבר ודברים) וכך גם ראינו . רבי יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה. וכן דוד לא הוכיח את שלמה אלא סמוך למיתתו. מזה למדים אנו כי גם הטפת מוסר, יעילה אם הוא נאמרת בְּעִתָּהּ ובאופן שלא תביש את הַמּוּכַח. החכמה לתת לַמּוּכַח את ההרגשה כי הוא חשוב למוכיח ודואג לשלומו ולעתידו, לכן אביו, אמו או מורהו מטיפים לו ומוכיחים אותו מתוך דאגה לשלומו ולעתידו כי הם אוהבים אותו. בדרך זו יש סיכוי כי הַמּוּכַח יזכור את הדברים ולא יחזור על מעשיו השליליים שהוזהר עליהם מפי אוהביו.
הוצרות הכללים על-פי התורה שיש "ללכת" לפיהם במלים אחרות התורה שבעל פה אשר נוצרה מפסיקת חכמי הדורות לומדי התורה ופוסקי הלכה שפרשו את הכתוב ועשוהו להלכות החיים, לדרך בה
נלך, היא
"ההלכה". הלכה כי אוסף של כללים להתנהגות כל אלה אשר מוכנים להסתמך על פרוש דברי תורת ה' שניתנה לישראל בסיני על-ידי משה. אנו מרבים לחזור על דברי רבותינו ז"ל בכל הנוגע לצורך בְּלִמוּד התורה, ועשית מלאכה באותה עת. כפי שנאמר תורה ועבודה. בהלכה דהיינו בתורה שבעל פה גובשו היסודות המוסריים והמעשיים של החיים בישראל שאומצו בלא יודעים מקורם על-ידי בעמים אחרים. חשוב לכבד דברי חכמים ולקבל את פסקיהם כתקדים מחייב, שבלשון רבותינו לראות בהם כתורה מסיני, ניתן להרהר אחרי הלכה זו או אחרת, ולבחון אותה, אך לא לכפור בעצם קיומה.
הכללים שנוצרו מן התורה על-פי הפסיקה של הדיינים והשופטים, הם לא כללים אלא הם כלים והם לא רק הלכות אלא דרך חיים שבלעדיהם, נוצר תוהו ובוהו וכל דאלים גבר. למעשה כל הכללים האלה גובשו ונכתבו כמשניות, ששונים אותם יום יום בספר פרקי אבות. שם נקבע הבסיס לקיום התורה שבעל פה כי נאמר בפתיחת הפרקים:
משה קבל תורה מסיני וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻעַ וִיהוֹשֻעַ לִזְקֵנים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לאנשי כנסת הגדולה ומהם אל עם ישראל. למוד התורה קבל חשיבותו עוד בימיו של משה שנאמר:
הואיל משה בֵּאֵר את התורה הזאת לאמור (א/ה). משמעות הדבר החל משה בזמנו עוד ליסד את הבאור כדרך ממנה שואבים את הדרך לחיים ראויים נאמר בֵּאֵר ולא לִבָאֵר רמז לכך שהתורה היא כּמְעֶין בְּאֶר שיש לרדת למעמקיה כדי לדלות מים לשתות ולחיות.
שבת חזון ואחריה שבת נחמו בשבת זו אנו קוראים את דברי ישעיהו הנביא בהפטרה הפותחת בפסוק:
חזון ישעיהו בן אמוץ, לכן ניתן לשבת זו שם
שבת חזון. שהיא גם אפינית לפרשת
דברים שגם היא
תוכחה.
הפטרה זו מבטאת נאמנה את המועד בה היא נאמרת: ט' באב שהיא יום שבו חרב פעמיים בית המקדש ונסתלקה השכינה מתוכנו, לכן אנו צמים כביום כפור ובוכים על הָחָרְבָּן, אך יום ארוך זה שנמשך כ-26 שעות ובצאת יום ט' באב נכנסים לתחום שבת ואתחנן שנקראת שבת נחמו כי ההפטרה בשבת זו פותחת בפסוק:
"נחמו נחמו עמי", לאמור: הצער יתחלף בנחמה. דבר זה מלוה את עמנו כוט השני גם בתקופת ראשית גאולתנו וחידוש קוממיות עם ישראל בהקמת מדינת ישראל, מתחילים ב-26 שעות אבל וכאב על
מות גבורינו למען תקומתנו ומסתימות שעות אלו בשמחה וצהלה ונחמה
על עצמאותנו וחידוש קוממיותנו בארץ אבותינו, אליה שאפו בני עמנו אז בעודם המצרים ובימינו בעודם בארצות פזורותיהם.
אחרי ט' באב שבעה שבועות אנו קוראים הפטרות של נחמה, בתקוה ובתפילה שנתנחם ולא יוכל אויב וצר לגרום לחורבן נוסף חלילה. רק נדע ללמוד מעברנו ואחת מסיבת החרבן הקשה ביותר זו שנאת אחים שמביאה חלילה לחרבן.
הִזָהֲרוּ חֲכָמִים וְלִמְדּוּ מִדִּבְרֵי הַיָּמִים כִּי הֶעָבָר הֶאָלִים לֵידָתוּ מְרִיב אָחִים הֲרֵי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה אָמַר הַנָּבִיא אוֹיֶב אַכְזָר הוּא וְשִׂנְאָתוּ אֵינוּ מַחְבִּיא וּמַחְלוֹקוֹתֵינוּ לֹא יִפְתּוֹר תִּשְׁבִּי בַּל נִתֵּן לַעֲבָר לָשׁוּב לְחַיֵּינוּ כִּי נִגְמַר מְאֻחָדִים שֶׁלֹא כְּבַעֲבָר עַל צָרֵינוּ נִגְבַּר לֹא צָפוֹן וְלֹא דָּרוֹם יוּכְלוּ לָנוּ הַיּוֹם כִּי כֹּחֶנוּ בְּמָתְנֶנוּ וְיָד מוּשֶׁטֶת לְשָׁלוֹם כַּךְ צִוּוּנוּ לֹא לִטּוֹר וְלֹא לִנְקוֹם. 