אולימפיאדת מינכן: בין שואה לאל-קאעידה

שר הביטחון אהוד ברק הודיע ביום (א' 22.7.12): "יש בהחלט עירנות מודיעינית וביטחונית לקראת האולימפיאדה". הוא שיבח את שירותי הביטחון הבריטיים, הודיע לציבור בארץ כי אולימפיאדה מעצם טיבה היא אירוע המושך תשומת לב (ממש סקופ, כי לא ידענו) וסיים במילים חד-משמעיות: "צריך להיות עירניים!". זה הזכיר לי כותרת ראשית גדולה מן העיתון "למרחב" באחת מתקופות המתיחות של שנות ה-60': "גלילי: 'צה"ל יגן עלינו!'". טוב עשה ישראל גלילי שאמר מה שאמר, שהרי בלעדיו היינו חושבים שצבא אחר יגן עלינו, אולי צבא אלבניה, או צבא וולטה עילית. הוא הדין בברק. מילותיו החדות והברורות אינן מותירות ספק: לא נהיה שאננים כלפי מי שירצו לפגוע בספורטאים שלנו, במיוחד נוכח הידיעות שמחבל שפעל בבורגס שבבולגריה עושה את דרכו ללונדון. לפי התקשורת כבר עכשיו רוחש הכפר האולימפי בסוכני מוסד. עירנות במקומה, אף אם באיחור מה. עירנות כזאת היינו צריכים לפני ארבעים שנה במינכן. עמדתי אז ככתב רשות השידור במערב אירופה מול הבית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. נמצאתי בחמ"ל של משטרת בוואריה ויכולתי לתצפת מקרוב על המחבלים שהחזיקו בתשעה ספורטאים ישראלים לאחר שרצחו באכזריות שניים מהם כבר בשעות הבוקר המוקדמות. ההרוגים בבוקר, משה ויינברג ויוסף רומנו, היו אנשים גיבורים שניסו להתנגד בכוח לחוטפים. התשעה ישבו כבולים זה לזה בשתי קבוצות במשך כל היום והתענו כשגופתו של רומנו, שהמחבלים הניחו לו לדמם עד מוות, על הרצפה לידם. בשעה 22:20 בערב, לאחר תשע-עשרה שעות של עינוי, הוציאו אותם המחבלים כשהם כבולים בידיהם והולכים בשתי שרשרות, של ארבעה ושל חמישה, אל האוטובוס שעמד להסיעם אל המסוקים שעמדו להטיסם לשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק הסמוך לעיר. באור הזרקורים העז נראו התשעה אבודים, לא מתבוננים סביבם - מתים מהלכים. לעומת זאת שמונת שוביהם, שהיו קטנים מהם בהרבה בגופם, נראו מלאי מרץ ואפילו שמחים על הישגם: להוליך ככה, מול כל העולם, כמה מן היהודים החזקים ביותר במדינת ישראל. למעמד כולו היה אופי של אירוע מן השואה: הוצאה להורג בתהלוכה דווקא של יהודים בעלי גוף ושרירים. מאפיין נוסף של השואה היה הסלקציה שהערבים עשו לפנות בוקר בתוך הבניין, בשלב ההשתלטות, בשחררם חברי משלחות אחרות שלא היו יהודים. מבשרי המאפיינים של אל-קאעידה, כפי שנתגלו כבר במינכן, היו העובדה שהערבים כולם דיברו גרמנית רהוטה, הכינו את הפעולה בעזרת כוחות מקומיים, כמה מהם עבדו בתוך הכפר האולימפי עצמו, היו להם מפתחות של הבניין והם לא היו צריכים לפרוץ לתוכו, הם ידעו כיצד להתלבש באימוניות ובנעלי ספורט כדי להיראות כספורטאים תושבי הכפר והם היו מצויידים בנשק חדיש מתוצרת הגוש הקומוניסטי. כמו אל-קאעידה בבנייני התאומים, הם ששו לפעולה כיוון שידעו שהיא תזעזע את העולם, ובערב שלפני הרצח הם התכנסו עם בני בריתם הגרמניים לארוחה במסעדה במרכז מינכן ולמעשה חגגו. הם היו מעורים לגמרי בעיר מינכן ובכפר האולימפי.

הישראלים היו אמורים לדעת טוב יותר

לקראת מינכן, כמו לקראת מגדלי התאומים, היו התרעות. היה גם תסריט מדויק של מה שעומד לקרות שכתב הפסיכולוג גאורג זיבר בעבור משטרת מינכן ("תרחיש 21") . מפקד משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, שהיה גם ראש הוועדה המארגנת של האולימפיאדה, דחה את התרחיש ולא הכניס אותו לתוכנית השמירה על הכפר האולימפי. זיבר, למשל, הציע לשכן את הספורטאים לפי ענפים ולא לפי מדינות, ושרייבר דחה זאת. שרייבר גם היה אחראי לכשל בפעולת החילוץ בפירסטנפלדברוק וגם להודעה השגוייה שהישראלים ניצלו. הוא פישל מא' ועד ת'. מארגני האולימפיאדה וגם ראשי המשלחת הישראלית לא האמינו שמשהו כזה יקרה. הגרמנים חשבו שאם יקרה משהו, הוא יבוצע בידי המחתרת האירית או הבסקית ויכוּון נגד אנגליה או ספרד, אך ככלל הסיסמה הייתה "האולימפיאדה השמחה" - צירוף מילים ששיתק הכנות ביטחוניות רציניות. הישראלים היו אמורים לדעת טוב יותר. זמן קצר לפני האולימפיאדה נחטף מטוס סבנה ושוחרר בלוד, לא בלי אבידות, ולאחר מכן ביצעו קוזו אוקמוטו וחבריו את הטבח בטרמינל בלוד. השנאה כלפי יהודים בלטה בשני האירועים הללו, פנסים אדומים נדלקו וצלצול של פעמון אזעקה גדול הדהד, אך חסרו האוזניים שישמעו. שר הביטחון משה דיין עסק בדברים אחרים. קצת לפני ראש השנה חזרה המשלחת האוליפית ממינכן עם גופותיהם של האחד-עשר. כשנה ושבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום-כיפור.