שם נרדף לבית המקדש היה בית הבחירה. הפירוש הקלאסי היה שהוא מסמל את בחירת ריבון העולם בעם ישראל, אך בעיניי הבחירה היא הדדית, כלומר עם ישראל בוחר גם בה'. הבחירה להיות חברה מוסרית ומתוקנת קשורה גם בפן האמוני וגם בפן החברתי.
על שלושה דברים עם כן חרב בית ראשון - על עבודה זרה, על גילוי עריות ועל שפיכות דמים. במקרה, או שלא, ביהדות שלושת עבירות אלו מוגדרות כשלושת העבירות היחידות שמוטב ליהודי למות, ולא לעבור אותן. מדוע? כיוון שיש בהן משום החרבת הנפש, איזושהי נקודת אל-חזור. ברגע שעברת את העבירות הללו משהו בנפש משתנה בצורה שאין לה היפוך. העיוות, הסטייה, הופכת לחלק ממך - הופכת לנורמה.
אך דבר אחד ניצב מול שלושת העבירות הללו. עומד כנגדן, שווה להן. הוא זה שבעוונו חרב הבית השני. בניגוד לבית הראשון אשר היווה כמוקד הריבונות היהודית בארץ ישראל, הבית השני ברובו התקיים תחת שיעבוד של ארבעת מלכויות - בבל - בה התנבא דניאל; פרס ומדי, שבזכותן קם הבית תחת הצהרת כורש; יוון - שנוצחה על-ידי החשמונאים; ורומא - שהמליכה את הורדוס שבנה ואת טיטוס שהחריב את הבית באופן סופי.
בתקופת בית שני הבעיה אינה בקיום המצוות. במסכת יומא (דף ט' עמוד ב') מוזכר לנו שוב עניין חורבן הבית: "אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב? מפני שנאת חנם שהיה ביניהם". כלומר, בניגוד לבית ראשון שחרב על אובדן מוסר ואמונה - על עבירות של יהרג ובל יעבור, כאן המצב לכאורה טוב יותר. יש לימוד, יש תורה, יש מעשה אפילו, יש גמילות חסדים. ועדיין - ראוי היה לבית שני להחרב. למה?
בהמשך המסכת (דף כ"ג, עמוד א') מובא סיפור המתאר את חומרת המצב: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים", כלומר, מרוב התקדשות בתורה, מצאו שרצח חמור בעיניהם פחות מדיני טומאה וטהרה.
הדבר המפתיע הוא שעל-אף הדרישה האלוקית לקבלת מרות מוחלטת של תורתו ואמונה בו - הוא מחריב את הבית לא בעבור הפרת דבריו ואמונו, אלא על הפרת האמונים בין בני
האדם. כאילו צועק - לא הבנתם את המסר. לכן נאמר על טיטוס שגברותו לא הייתה כה רבה: "בית חרב החרבת". בניין הורדוס, שהיה היפה ביותר, היה חלול מבפנים. אומנם הפולחן התקיים בו לתפארת, וכל אחד רצה להתעלות בעצמו עוד ועוד אך יש עיקרון אחד שאבד במהלך הדרך, כפי שאמר אנטיגנוס: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על-מנת שלא לקבל פרס; ויהי מורא שמיים עליכם".
מאז להיום היום אנחנו בפרדוקס. הר הבית בידינו, אבל בתשעה באב אסור לאף יהודי לעלות אליו. יש לנו מדינה, אך לא אנחנו אחראיים לגורלנו. אנחנו עצמאיים, אך נתונים ללחצים חיצוניים כל העת.
מאז הצהרת כורש של העת החדשה, הלא היא הצהרת בלפור, או בעצם מיום הכרזתו של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית נפתחה בפנינו ההזדמנות לתקן. תיקון של למעלה מאלפיים שנה - כזה שלא נעשה לא מאז בית ראשון ולא מאז בית שני.
שנאת חינם היא אוייב קשה, תהומי. יהודים אנחנו, המריבה מובנית בדי אן איי שלנו. חסיד מול מתנגד, חצר אחת מול רעותה, העולם החרדי מול כולם. העולם הדתי מול החילוני. ההבדלים בין דרך כזו לדרך אחרת, העגלה המלאה והעגלה הריקה, האשכנזים והספרדים, הימנים והשמאלנים, הדתיים והחילונים. כל אחד בטוח שרק הדרך שלו היא הנכונה, ואין בלתה.
המדרון של שנאת חינם הוא חלקלק. בקלות מגיעים ממצב בו הדיון נסוב מאידיאולוגיה לוויכוח על כבוד ולסכסוך על אגו ולמריבה שזוכרים אולי איך החלה, אך לא יודעים היכן תסתיים. יש האומרים שהפתרון הוא להרבות באהבת חינם. אני לא יודע. אני לא חושב שאפשרי לדרוש מהאדם לאהוב את כל האדם באשר הוא ולו משום שהוא אדם. מה כן? לתת לכל אדם את היחס שהיית רוצה שהוא יתן לך. כבוד. הבנה. סבלנות. הקשבה.
מאידך, אם ישנה שנאת חינם, אז ודאי יש גם שנאה בעלת טעם, מוצדקת, אמיתית וראויה. איזו היא? 'אוהבי ה' שנאו רע' נאמר בתהלים (צ"ז, י'). בפורים מצוות השתייה היא עדלאידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר, שנאת הרע ואהבת הטוב הן מקבילות, נרדפות זו לזו. בהמשך ספר תהלים (ק"ד, ל"ה), המיקוד עובר מרוע כללי לחטאים: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללו י-ה", ושם כך מסופר על ברוריה, אשת רבי מאיר שדרשה ממנו שיעמיק ויבין כי הכוונה אינה אל החוטאים, כי אם אל החטאים עצמם. לא האדם, אלא המעשה.
ולכן, יש לשפר את האדם עצמו. חכמים אמרו כי 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', ואכן יש במעשים עצמם דבר המושך את הלב, כעץ אשר גדל מוטה על-פי כיווני הרוח, יימשך הוא כולו לכיוונים הללו. מכאן שלא מפתיע שנאמר - 'דרך ארץ קמה לתורה'. ההתנהגות הבסיסית, האלמנטרית, הדרושה בין בני אדם, בין אנשי אותו עם, חייב להיות מתוך טוב אמיתי. בלעדיו יש שתי אפשריויות וכל אחת מהן רעה מן השנייה. או שאין תורה ולכן אין לצפות לדרך ארץ, או שיש תורה - אך היא נעשית ונלמדת למען הכבוד. בין כך ובין כך - אין זו הדרך.
להיות עם חופשי החזון המתואר, שבחלקו מדבר על חברה אוטופית, של אחרית הימים, חברה מתוקנת ומתקנת הוא מעין מטרה. הברומטר, הוא בית המקדש, הוא המטרה. אומנם מד הלחץ הוא רק מדד, אך דחייה שלו היא דחיית יסודה הבסיסי ביותר של הדרך. איני נמנה על אלו הסבורים כי בסוף הימים יגיע בית הבחירה משמיים, שכן בית נבנה על הקרקע, יסודותיו נעוצים עמוק באדמה והבחירה, כאמור, בידינו.
הדרך לשם אינה פשוטה. לא מדובר פה על המבנים שקיומם הוא יריקה בפניהם של כל אותם אלו שרצו ולא יכלו לעלות ולהגיע אל הר הבית, כי הם האחרונים בדרך. מדובר פה על יצירה של חברה שתהווה דוגמה לעולם, מכך שתחזור אל שורשיה שלה.
חברה שמבוססת על אמונה, על מוסר, על חופש, על זכרון העבר וציפייה לעתיד. קהילה שמבוססת על משפט וצדקה, על אמת ועל שלום, על טיפוח החזק והעצמת החלש.
השינוי מתחיל בתודעה. לא עוד 'יבנה המקדש'. לא עוד 'לשנה הבאה בירושלים הבנוייה'. לא עוד לחכות. אנחנו כבר כאן, אנחנו כבר בארץ. אנחנו כבר חופשיים בארצנו. יש מוסדות, יש מדינה, יש ריבונות - יש כבר גוף, יש כבר דרך ארץ. עכשיו הגיע הזמן להוסיף את הקומה, להשלים את החזון הציוני המלא, השלם, ליצור חברת מופת שתוכל להתגאות בכך שהיא ממלכת כהנים, גוי קדוש. שתהיה אור לגויים.
'חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה...' - כתבה נעמי שמר. השאלה היא לשם מה. חזרנו, בכך אין ספק. אך על-מנת להגיע למימוש המלא, יש לתקן את הדברים בגינם גלינו לראשונה מארצנו.
אם אמרנו שבית המקדש הוא הברומטר, אז יש בפנינו ארבעה מדדים לחברה מתוקנת ברמה הבסיסית: כזו שאינה משועבדת ליצריה, שאינה סובבת דבר מלבד מוסר, שאינה מקבל רצח ובעיקר - שאינה מקבלת שנאת חינם.
