בין פרוסט לביבי

"משתי הדרכים שביער עבות, בחרתי בזו שהלכו בה פחות", כתב לפני למעלה ממאה המשורר האמריקני הדגול רוברט פרוסט. לפני בנימין נתניהו ויובל שטייניץ היו שתי דרכים - והם בחרו בזו שבה הלכו שוב ושוב. גם לפני חבריהם לממשלה יש שתי דרכים - וגם הם בוחרים בזו שכבר נשחקה בנעלי ההולכים בה. כדי לסתום חור בתקציב, אפשר להעלות מיסים ולקצץ בהוצאות. זו הדרך המוכרת היטב שאנחנו עומדים לחוות על בשרנו שוב, בפעם המי-יודע-כמה. ואפשר לחשוב מחוץ לקופסה. אפשר לנסות דרכים שטרם נוסו. משל חסידי מספר על אדם שתעה ימים רבים ביער, עד שלשמחתו פגש אדם נוסף. אמר לו הלה: עדיין לא מצאתי את הדרך החוצה, אך שנינו כבר יודעים אלו דרכים אינן מובילות למקום יישוב. והנמשל לענייננו: אנחנו יודעים אלו דרכים מגבירות את הנטל על הציבור; אולי נחפש יחדיו דרכים שונות? הצבענו כאן על ממצאי מבקר המדינה ולפיהם אזרחי ישראל חייבים למדינה 61 מיליארד שקל שניתן לגבות (סכום החובות הכללי הוא כפול, אבל המבקר מכיר בכך שמחציתו לא ניתנת לגבייה). מספיק ש-10% מהחובות הללו ייגבו - ולא יהיה צורך בחלק ניכר מהגזירות. הצענו גם כמה דרכים פשוטות, יעילות וחוקיות לחלוטין ללחוץ על החייבים - דרכים שהועתקו מהטיפול בסרבני גט: עיקול חשבונות בנק, מניעת רשיונות נהיגה ומניעת דרכונים. הכסף הזה מונח על הרצפה; צריך רק לעשות קצת מאמץ, להתכופף ולהרים אותו. אבל לנתניהו ולשטייניץ כנראה נתפס הגב. אפשר לקצץ בקלות 3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון. נשמע הרבה, אבל זה רק 5% מתקציב זה. 5%, זה כל הסיפור. כל אחד מאיתנו יודע שביכולתו לקצץ בלא קושי מיוחד 5% מהוצאותיו החודשיות: קצת פחות מותרות והסתדרנו. קציני צה"ל שבקריה יסתדרו בלי רכב צמוד, לא כל קצין ג'ובניק צריך לקבל פנסיה מלאה בטרם מלאו לו 50, ייעול של הליכי רכש אפילו של ציוד משרדי יכול לחסוך הון תועפות, הימנעות מגיוס מי שאין בו צורך גם היא רבת-משמעות, וכך הלאה. כל מי שעושה מילואים ו/או שיש לו ילדים בצבא, מכיר דוגמאות רבות של חיסכון קל, פשוט ושלא יפגע כהוא זה בבטחון המדינה. ואל תספרו לנו על אירן וסוריה; הרי תקציב הביטחון קיים בדיוק בשביל הבעיות הללו - ואם צריך להגדיל אותו כדי להתמודד איתן, סימן שמשהו בסדרי העדיפויות בו לקוי לחלוטין. אבל נתניהו ושטייניץ מחריגים את צה"ל אפילו מהקיצוץ הרוחבי. אפשר לסגור כמה וכמה משרדי ממשלה מיותרים ולוותר כמעט על כל סגני השרים. מי צריך את המשרד לעניינים אסטרטגיים? ומדוע החינוך והתרבות פוצלו לשני משרדים? ומדוע צריך שר נפרד לענייני מודיעין? ומה בדיוק עושה סגן שר החקלאות? מדוע כל שר צריך שני מאבטחים צמודים? והאם באמת זהו הזמן לרכוש לשרים מכוניות BMW? כל אלו ביחד יחסכו כמה מאות מיליונים בשנה, ובעיקר יאותתו שהקיצוץ מתחיל מלמעלה. אבל נתניהו ושטייניץ לא יגעו באתננים הפוליטיים הללו. יתר השרים הולכים בדרך אותה סוללים עבורם נתניהו ושטייניץ. קיצוץ בבריאות? - בתי החולים הפסיכיאטריים ייפגעו. קיצוץ בביטחון הפנים? - יהיה עוד פשע ברחובות. קיצוץ בתמ"ת? - העסקים הקטנים יקבלו פחות סיוע. כל שר שולף את הפינה הכואבת ביותר בתקציבו ומהלך עלינו אימים. יש להם מורים מצוינים לזה: אהוד ברק ובני גנץ, שבכל פעם שמדברים על קיצוץ בתקציב הביטחון - מזהירים אותנו שלא יהיו "כיפת ברזל" ומטוסי קרב וטנקי מרכבה. אף אחד, אבל אף אחד, מהשרים לא בא ואומר: אבדוק את ההוצאות המינהליות, אבדוק את הצ'ופרים, אבדוק את נוהלי הרכש. סתם דוגמה קטנה ולא מייצגת: הנהלת בתי המשפט עומדת לערוך בסוף אוגוסט יומיים כיף לאנשי משמר בתי המשפט. בהחלט חיובי ונאה; אך אם אין כסף - אולי צריך להסתפק ביום אחד ולוותר על שני סוגי בשר? כל מה שאנחנו מבקשים הוא ניהול כלכלי של ענייני המדינה ברמה של חנות מכולת, לא יותר מזה. ברמה בה לא מוציאים מה שאין. ברמה בה יש גבול לגרעון. ברמה בה כאשר אין כסף - מקצצים. ברמה בה נוטלים אחריות ולא מגלגלים אחריות. אבל מתברר שזו דרישה מוגזמת. ואת ההליכה בדרכים חדשות נשאיר כנראה למשוררים; הם ממילא גוועים ברעב.