יצאנו מתשעה באב, אך האם נפיק ממנו את הלקחים הדרושים? מושג המפתח הרווח בתקשורת הישראלית בהקשר עם תשעה באב הוא "שנאת חינם". מהי אותה "שנאת חינם"? המושג "חינם" איננו מתייחס לסיבות השנאה. יחד עם זאת, לא מדובר בשנאה סתמית, דוגמת "ראיתי מישהו ברחוב, פרצופו לא מצא חן בעיניי ולכן אני שונא אותו". שנאת חינם פירושה (כפי שהיטיב לנסח פעם הרב פרופ' נהוראי) היא להיות בוויכוח עם מישהו, אפילו ויכוח עמוק, אבל למה לשנוא? ברגע שלוויכוח מתלווה שנאה, היא בחינם.
אני רוצה להוסיף להגדרה הזו מימד נוסף. ב"שנאת חינם" אני נפגע מאדם אחד, אבל אינני מתמודד עימו אישית. השנאה פוגעת בסביבה שלו, באנשים אחרים הקשורים יותר או פחות בפוגע. זהו הסיפור התלמודי המפורסם על קמצא ובר קמצא.
אחד מגדולי ירושלים מזמין בטעות את שונאו בר קמצא במקום את אוהבו קמצא. כשהמארח עומד על הטעות, הוא מגרש בבושת-פנים את השונא מהסעודה. בסעודה נמצאים חכמי ירושלים שאינם מוחים בפגיעה המבישה בבר קמצא, שבתגובה יוצא למסע נקמה שאינו פוגע ישירות במארח והחכמים שפגעו בו, אלא בעם ישראל כולו. הוא מסכסך בין הנציב הרומי לבין האליטה היהודית, ובכך מביא לחורבן המקדש ולחורבנה של ירושלים. זוהי שנאת חינם: אדם נפגע בנקודה אחת ופוגע באחרים. לכן שנאת חינם היא הרסנית ומאיימת לפורר את החברה.
קהילה מסוימת נפגעה מהתערבות הרשויות באחת ממשפחותיה. ההתערבות רעה לטעמה, אולם בתגובה חבריה מבעירים את רחובות ירושלים. מפלגה מסוימת כועסת על החרדים ובתגובה היא מכריזה על מלחמת עולם נגדם. השמאל כועס על ההתנחלויות המרחיקות לדעתו את השלום, ובתגובה הוא עושה דה-לגיטימציה לציונות הדתית. הימין כועס על השמאל שאותו הוא רואה כפוסט-ציוני, ובתגובה הוא מתנתק רגשית ממוסדות המדינה.
הדתיים כועסים על בית המשפט העליון, ובתגובה הם יוצאים כנגד מערכת המשפט כולה. החילוניים כועסים על הדתיים, ובתגובה הם מנסים לקעקע את זהותה היהודית של המדינה. החרדים כועסים על הציונות הדתית, ובתגובה הם מנצלים את עליונותם הפוליטית כדי להדיר את אנשי הציונות הדתית ממשרות הרבנות לסוגיה. ועוד לא דיברנו על המישור הפוליטי, שבו כל אימת שדעתו של פוליטיקאי מסוים לא מתקבלת - הוא מיד מפרק, מפצל והורס את המסגרת הפוליטית אליה הוא מחויב.
מן הסתם כמעט לכל הגולשים יש הרבה מה לומר על הדוגמאות אותן העליתי כאן בחטף. אבל עיזבו את הדוגמאות הפרטיות, וביחנו האם אין בנו מנגנון הרס פנימי. שמבצע התקה (displacement) ציבורית, שבה מכה שספגת במקום מסוים, גורמת לך להעביר את זרעי הפגיעה והכעס אל מחוזות נרחבים ופגיעים יותר.
מלחמה, לא כללי משחק כאמור, הרשימה שהובאה כאן היא חלקית, אבל היא מלמדת שמשחק הכוח הפנימי בין הקבוצות האידיאולוגיות השונות שמרכיבות את החברה שלנו, איננו ענייני. זהו משחק שבו האיזון בא רק באמצעות מחיקת האידיאולוגיה היריבה כליל. אלו לא כללי משחק; זוהי מלחמה.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת ואתחנן, משה רבינו מאשים את העם בכך שבגללם הוא נענש על-ידי ה' ולא מורשה להיכנס לארץ: "ויתעבר [ויכעס] ה' בי למענכם". והנה למרות זאת, ממשיך משה להיות הפטרון הנאמן של העם. העם ששלל ממנו את הזכות הגדולה מכולם, איננו הופך למטרה לנקמה. משה מעביר עליו ביקורת נקודתית, ספציפית, אך לא מעלה על דעתו לבצע מהלך של "תמות נפשי עם פלישתים". משה מבחין בין הפגיעה האישית הכואבת שלו לבין שליחותו ההיסטורית לטובת הכלל. לא בכדי הוא היה ונשאר המנהיג הראשון והבולט ביותר בהיסטוריה האנושית.
ומכאן לט"ו באב. ט"ו באב נתפש כיום חגה של הרומנטיקה. אך עיון במקורותיו התנ"כיים הקדומים של היום מלמד, כי הוא היה יום של פיוס בין שבט בנימין הסורר לבין שאר השבטים. יום החג שבו השתדכו הבחורים לבחורות בין הכרמים, נוצל לטובת יצירת פיוס היסטורי בין חלקי העם. הגיע הזמן להבליט גם את המשמעות הזו של ט"ו באב, כיום של פיוס וחיבור בין חלקי העם השונים.
