צפיתי, יחד עם עוד מיליארדים בעולם, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. כמו רובם המכריע של הישראלים כעסתי על שהמארגנים החליטו להתעלם מרצח 11 ספורטאינו במינכן. בתחילת השידור במעין מחאה, אולי ילדותית משהו, החשכתי את המסך אצלי בבית למשך דקה. בדקה זו נזכרתי שוב במה שאירע לפני 40 שנים. כשראיתי את משלחת ישראל צועדת, את שחר צוברי נושא הדגל נזכרתי בבן משפחתו המתאבק גד צברי שהיה היחיד שהצליח להימלט מהחדר עליו השתלטו המחבלים במינכן. לנגד עיני חלפו באותם רגעים שתי תמונות. האחת של משלחת ישראל במינכן 1972 על מדי התכלת לבן שלה צועדת שמחה ומחייכת בטקס הפתיחה והשנייה 11 קומנדקרים צהלי"ם עליהם מונחים ארונותיהם של ספורטאינו שנרצחו בכפר האולימפי.
הייתי אז, ב-1972, נשוי בן שנה, רעייתי בתחילת הריונה עם בננו הראשון מתגוררים בדירה קטנה בת חדר וחצי בשכונת יד אליהו בתל אביב. הטלוויזיה בבית שידרה, כמקובל, בעיקר שלג כאשר המאמץ העיקרי בזמן הצפייה היה להזיז מפעם לפעם את האנטנה כדי להמיר את השלג בתמונה. קטעים נבחרים מהאולימפיאדה שודרו, מעת לעת, בשחור לבן ועיקר דרכי להתעניין במשחקים האולימפים הייתה באמצעות רדיו גדול וישן שהוצב בחצי החדר ששימש אותנו כחדר שינה. בשידורי הטלוויזיה המושלגים צפיתי בעלייתה של שחמורוב לגמר 100 מטר משוכות וגם בהישגיו המופלאים של השחיין היהודי, מרק ספיץ, שעוד קודם לכן ראיתיו שוחה כדולפין בבריכת גלית ביד אליהו במשחקי המכבייה.
באולימפיאדה הזו הייתה לי גם קצת מעורבות רגשית. מאמן הקלעים, קהת שור, היה מנהל המטווח שליד איצטדיון רמת גן בו התאמנו תלמידי כמורה לגדנ"ע של תיכון עירוני ה' בתל אביב ושטחחנו, לא מעט, בימי השדה של תלמידי. שור היה מיודד גם עם רעייתי ששימשה כמדריכת הגדנ"ע של תיכון עירוני א ' באותה עת.
שניים מהמאמנים האולימפים שלנו עמיצור שפירא ומוני ויינברג היו מוריה של זוגתי בעת שלמדה במדרשה לחינוך גופני בוינגייט שנתיים קודם לכן. היא הכירה גם את אשתו של ויינברג ואת חניכתו של עמיצור-אסתר שחמורוב.
מעורבות רגשית במשחקים האולימפיים כך שבמשחקים אולימפים אלו היו לנו, לזוג הטרי, גם מעורבות רגשית מעבר להיותי "פריק" של ספורט.
וכך בבוקרו של ה-5 בספטמבר 1972 שמענו, לראשונה, ברדיו על השתלות מחבלים על ספורטאים ישראלים בכפר האולימפי. מאותו רגע לא עזבנו את חדר השינה, בגלל הרדיו, והאזנו לשידורים ולידיעות המקוטעות שהגיעו ממינכן. בתחילה שמענו כי אחד ההרוגים הוא מוני ויינברג, מאמן המתאבקים, שניסה לחסום בידיו החשופות את המחבלים החמושים ושילם על כך בחייו. אחריו זלגו ידיעות על רציחתו של המשקולן יוסף רומנו שניסה להשתלט על המחבלים באמצעות סכין לקילוף פירות שהייתה בחדרו ונורה למוות. הזמן הלך והתמשך. כל מספר דקות שודרה ידיעה על אולטימטום חדש של החוטפים. מידע נכון ומסולף על נכונות גרמנית למו"מ ועל דרישות המחבלים.
רעייתי, שהייתה כאמור בתחילת הריונה, לא עמדה במתח ובלחץ ונרדמה אי שם בשעות הערב המאוחרות. אני נשארתי צמוד למקלט הרדיו. אי שם בשעות הלילה המוקדמות שודרה ידיעה כי הספורטאים הישראלים הובלו לשדה תעופה שם הועלו על מסוקים וכי כוחות גרמניים הצליחו במבצע קומנדו לחץ את החטופים בחיים. עם ידיעה זו של חילוצם בחיים של הספורטאים ועם מותם הטראגי של ויינברג ורומנו נרדמתי גם אני בתחושת הקלה מלווה בכאב גדול.
בבוקר, כרגיל, התעוררנו לקראת שבע בדרכנו לעבודה בגדנ"ע. ברגע שפקחה את עיניה שאלה אותי רעייתי מה עם הספורטאים. השיבותי שבלילה מסרו שרובם חולצו בחיים. פתחנו את הרדיו לשמוע את הפרטים ונחשפנו לאמת הנוראה. מבצע החילוץ נכשל וכל ספורטאינו נספו.
היכן נספו - במשחקים אולימפים שהם סמל לשלום ולאחווה בין עמים. למה נרצחו - כי היו ישראלים.
עם החזרתם ארצה נסענו לנתב"ג לקבל את הארונות. עמדנו, אשתי ואני, על מרפסת המבקרים בנמל התעופה, כן היה דבר כזה פעם, וצפינו במטוס הנוחת אט אט ומבטנו מוצאים 11 ארונות עטופים בדגלי הלאום. 11 ארונות ובהם מאמנים, שופטים, משקולנים ומתאבקים שיצאו להתחרות בזירה הספורטיבית וסיימו כפותים וירויים במסוקים עולים בלהבות בשדה התעופה בגרמניה.
את אלו מסרב הוועד האולימפי להזכיר כבר 40 שנים. את אלו לא מצאה הוועדה המארגנת הבריטית בראשות סר סבסטיאן קו לשלב בטקס הפתיחה. טקס שהיה סיפור ההיסטוריה של בריטניה ושלא מצא מקום למשפט על ספורטאים שנרצחו במהלך המשחקים האולימפים. התירוצים שהושמעו רבים. טענות ממשיות - אין.
רצח 11 ספורטאינו במינכן הוא חלק מההוויה האולימפית. מרכיב שיש להזכירו ולו רק כדי להפגין קבל עם ועולם שיש לעסוק הכל שאירוע מחריד כזה לא יישנה.
