המחזה שהתגלה לעיניו של הנשיא
אשר גרוניס בבג"צ מגרון ב', גבל בפארסה. לרענון הזיכרון: בבג"צ מגרון א' טענו העותרים הערבים, שתושבי מגרון פלשו לאדמתם ומחלקת הבג"צים של הפרקליטות הביאה בפני בג"ץ את "עמדת המדינה": הזדהות מלאה עם עמדת העותרים הערבים פלוס הסכמה להרוס את היישוב ולסלק את תושביו. והואיל והעותרים והמשיבים כאחד הסכימו ביניהם, לא נותר לבג"צ אלא לקבוע תאריך להריסה ולגירוש.
מי קבע את "עמדת המדינה", ועל סמך מה? מנין ל"מדינה" שכל אדמות מגרון אכן פרטיות הן, בניגוד לטענת תושבי מגרון? בסכסוך הקרקעות הזה לא היה דיון בין הצדדים ולא שמעו ראיות. את "עמדת המדינה" קבעה קבוצה קטנה של פקידים-משפטנים במשרד המשפטים ברחוב צלאח-א-דין בירושלים, בינה לבין עצמה.
הנושא הזה העסיק הרבה את ועדת
אדמונד לוי, מפני ששופט בית המשפט העליון בדימוס שעמד בראשה היטיב לדעת שבג"ץ אינו בודק ואינו מבקר את "עמדת המדינה", אינו מנהל דיון משפטי בין צדדים ואינו שומע ראיות.
כללי המשחק אלה הם אפוא כללי המשחק: המבקש לסלק "ישראלי" משטח כלשהו, לא יעשה את מה שעושים בכל העולם - יגיש תביעת פינוי בבית משפט ויביא ראיות. הוא ישיג את סילוק היד בקלות רבה יותר (בתנאי שהוא "פלשתיני" והמסולק הוא "מתנחל"), כך: יטען טענת בעלות בפני המינהל האזרחי וידרוש שיפעיל את סמכויותיו מכוח "הכיבוש" לגרש את המתנחל מן השטח. ולא - יגיש עתירה לבג"צ, שם יקבל במקום התדיינות משפטית בירור קצר בפני בית הדין המנהלי בג"צ, בו הצד שכנגד היא "המדינה", שעל "עמדתה" הוא יודע את מה שכולנו יודעים - שהיא "מונחת בכיסו".
ומכאן לבג"ץ מגרון ב'. סמוך מאוד לתאריך הפינוי של מגרון רכשו תושבים חלק ניכר מאדמת מגרון, ועל כן חזרו לבג"צ וביקשו לבטל את צו הפינוי לגבי אותו השטח הנמצא בבעלותם. המשיבה הייתה כמובן שוב "המדינה", אבל כאן אירעה תקלה: בינתיים, משרד המשפטים איבד את המונופול על קביעת "עמדת המדינה", כתוצאה מן ההסכם שהושג בפרשת בתי האולפנה, לפיו הוקמה ועדת שרים לענייני התיישבות שאחד מתפקידיה - קביעת "עמדת המדינה". כך התגלגלה מגרון ב' לפתח ועדת השרים, ועמדתה של זו - בניגוד לעמדת צלאח-א-דין - אינה שמאלנית.
אילולא ה"תאונה" הזאת, קל לנחש מה הייתה "עמדת המדינה" במגרון ב': דחיית טענת הבעלות של המתנחלים, סירוב לדחות את תאריך הפינוי, ה-1.8. אלא, לא כך גרסה ועדת השרים. על פיה, "עמדת המדינה" - שומו שמיים! - תמכה הפעם בעתירת המתנחלים, שאם האדמה נקנתה על ידם, אין לפנותם. ובכן, היכן קובעים עכשיו את עמדתה של מדינת ישראל - בקריית הממשלה או ברחוב צלאח-א-דין? ומי קובע, פקידי משפט או נבחרי ציבור? האם הממשלה - מושלת?
צלאח-א-דין לא הניפה דגל לבן. היא לא יכלה, כמובן, להציג לבג"צ עמדה הפוכה לעמדת ועדת השרים, אך מי שהתרגל להיות "אדוני
הארץ" מתקשה לשמש כשליח גרידא, המביא בפני בג"צ עמדה שקבעו אחרים. וכך ראה בג"צ הופעה עלובה ונלעגת מטעם המדינה: לא הסתירו מבג"צ את החלטת ועדת השרים, אך הצמידו לה הערה חצופה ובלתי לויאלית, שהיועץ המשפטי רואה בהחלטה הזאת "קשיים משפטיים". כלומר, הוא ממש מזמין מבית המשפט את דחיית עמדת הממשלה! וכדי להרוויח זמן, כנראה לשם הפעלת לחץ על הוועדה, ביקשו דחייה, אבל איך מנמקים אותה? קראתי וסמרו שערותיי: הפינוי ממגרון, כך טענו, צפוי לגרור תגמול בנוסח "תג מחיר", והואיל והמוסלמים חוגגים החודש רמדאן, עלולה להתלקח תבערה גדולה. לכן מבקשים לדחות את הפינוי חודש ימים. לפי הדיווח בתקשורת, בעתירה גופה כמעט שלא דנו.
הטיעון הזה מביש, ומכמה טעמים. מנין להם, שאנשי מגרון יחוללו מהומות? הלא הסכימו לעבור למקום חילופי! ואיזה פנים יש למדינה הטוענת תמיד "הטרור לא יכתיב לנו!", שהיא נבהלת מצילם של פרחחי "תג מחיר"? ואיך לא הבינו, שבג"ץ יתקשה להיענות לבקשה כזאת, פן ייראה כמי שבעצמו נרתע מפני איומי "תג מחיר"?
שתי הערות: ועדת אדמונד לוי השליכה להתיישבות, כלומר לעם ישראל, גלגל הצלה. אם ההמלצות שלה תתורגמנה לשפת המעשה, לא יהיה עוד מקום לעימות האבסורדי שראינו, בין הממשלה למשפטניה. הבעיה נפתרת על-ידי המלצת הוועדה לשלוח כל עורר לבית משפט מחוזי אשר יוקם לצורך כך ביו"ש, שם יתכבד להוכיח את ה"קייס" שלו בדרך דיונית נורמלית, ללא בג"צ וללא "עמדת מדינה". ואם תצטרך המדינה להביא בפני בג"צ "עמדת מדינה", תהיה זאת פסיקה משפטית ולא אידיאולוגיה בלבוש משפטי.
והערה כלפי הביקורת הקשה שספגו עושי הפשרה בפרשת בתי האולפנה: עיקר הביקורת לא הופנה נגד כדאיות העסקה, שקשה היה לחלוק עליה, כי אם נגד הסיכוי שההבטחות תקוימנה. והנה, קמה ונהייתה ועדת השרים להתיישבות, ובמגרון ב' היא כבר עמדה במבחן והביכה מאוד את החונטה המשפטית!
משני צידי הוויכוח הפנימי הזה בתוך מחננו עומדים אנשי כבוד. אם כן, כאשר העובדות מצדיקות צד אחד, ראוי שהצד השני ימצא את הדרך הנאותה להודות בטעותו.
