פרשת השבוע וָאֶתְחַנַּן היא הפרשה השנייה בספר דברים והיא הפרשה ה"מה" (ארבעים וחמש) בתורה. "מה" בגימטרייה "אדם" ומכאן שיש בפרשה הזאת הדרכה מובנית כיצד להגיע למדרגת אדם. הכותרת של הפרשה היא וָאֶתְחַנַּן שזה גם שמה וכל הנושאים בפרשה רמוזים וכלולים במילה הזאת וָאֶתְחַנַּן. בעקבות חז"ל במדרש מציע רש"י שני פירושים למילה וָאֶתְחַנַּן: לשון מתנת חנם; אף על-פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם לפי שאמר לו "וחנותי את אשר אחון" אמר לו בלשון וָאֶתְחַנַּן. דבר אחר, זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה. אפשר לומר ששני הפירושים עולים בקנה אחד; יש עשרה לשונות של תפילה אבל מבין כולם בחר משה רבינו בלשון וָאֶתְחַנַּן כי ביקש מתנת חינם; כלומר, לא משהו שמגיע לי, אלא תן לי בבקשה למרות שלא מגיע לי.
וזהו הצעד הראשון בהדרכה שמציע כאן משה רבינו למי שמבקש להיות אדם: לעולם אל תדרוש ואפילו אל תבקש במחשבה שמגיע לך, תמיד תחשוב שאמנם לא מגיע לך ולמרות זאת תבקש. ברור לגמרי שמחשבה כזאת יכולה להיות מיוסדת אך ורק על חוויה של ביטול, שזו מדרגתו של משה רבינו "ונחנו מה" כאמור כמה פעמים. ולכאורה, מה שייכת אלינו המדרגה של משה? ובכן, כתוב שלכל יהודי יש ניצוץ מנשמת משה רבינו ובכוח הניצוץ הזה הוא יכול להגיע למדרגה של ביטול שתאפשר לו לפנות אל ה' בתחינה, לבקש מתנת חינם בלא לחשוב שמגיע לו בזכות מעשיו הטובים וכדומה. ועל מה התחנן משה רבינו - [כה] אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. הוא ביקש לעבור את הירדן, אל גדתו המערבית ולראות את הארץ וגו'.
"אל תוסף דבר אלי עוד" [כו] וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. מסתבר שמשה רבינו הפציר בקב"ה עד שנמאס לו... רַב-לָךְ. רש"י מפרש שזה פשוט לא מכובד לנדנד כל-כך הרבה: שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר. ופירוש נוסף: רַב-לָךְ הרבה [יותר] מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך. אבל למה בדיוק סירב ה'? אומר מורנו הרב גינזבורג שזה רמוז בדילוג אותיות שווה בחמש המילים האחרונות של הפסוק: אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. הקב"ה סירב לבקשתו לעבור פיזית, אֶעְבְּרָה אל הארץ המובטחת. ועדיין הקביעה הנחרצת רַב-לָךְ אומרת דרשני. בעל הטורים מביא תשעה פירושים ל-רַב-לָךְ והאחרון בהם דומה לפירושו השני של רש"י; אחד הפירושים הוא שהקב"ה אומר למשה שמספיק פעמים ניצחת אותי, בכל פעם שהתווכחת אתי לטובת עם ישראל, הפעם, לטובת עם ישראל לא אתן לך לנצח, כי הגיע הזמן לעשות מעבר ממך אל יהושע.
הקב"ה נענה לבקשתו לראות אבל לא לבקשה לעבור: [כז] עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. לכאורה, הבקשה של משה היא לגמרי אנושית; הגיע אל מרחק ראייה מן הארץ והוא מבקש גם לעבור, לגעת בה. אבל מן ההקשר ברור לגמרי שהוא לא ביקש זאת עבור עצמו; הרי הוא הוביל אותנו ארבעים שנה במדבר, כאשר לאורך כל התקופה ראינו בעיניים גשמיות את נוכחות ה'; עמוד הענן, עמוד האש וכך הלאה. משה ידע שהתקופה הזאת עומדת להסתיים, שמכאן ואילך לא נראה את נוכחות ה' בגלוי כפי שזה היה במדבר. לכן ביקש: אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, כי כך הוא יוכל להנחיל לנו את אותה מדרגה של ראייה כפי שהייתה לנו במדבר. חוץ מזה הוא ביקש לראות את הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן, מונחים המתייחסים לארץ ישראל ולבית המקדש, כדי להעניק להם ממד של נצחיות גם בגשמיות.
כאמור, בדיוק מאותה סיבה הקב"ה מתעקש שלא לאפשר לו את המעבר הזה; כי סוג העבודה בארץ ישראל שונה מהותית מסוג העבודה שאותו הכירו במדבר, שאותו הנהיג משה לפי מדרגתו הייחודית. בארץ ישראל צריכים מנהיג חדש שמתאים לסוג העבודה הצפויה, לכן הקב"ה מצווה את משה: [כח] וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. נו, משה נאלץ להשלים עם הגזירה שלא יעבור אל הארץ אבל ההשלמה שלו שלמה לגמרי, בלי מרירות ובלי תסכולים. הוא מתחיל מיד באותה הדרכה שעליה דיברנו בפתיחה, כיצד להיות אדם [פרק ד']: [א] וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם.
"חיים כולכם היום" משה רוצה מאוד להשלים את המלאכה, להביא את צאן מרעיתו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל הקב"ה אומר לו שעדיין לא הגיע הזמן וגם שהתפקיד הזה אינו שלו. ולכאורה הוא פלא, איך זה ש'הנבחר במין האנושי' כהגדרת הרמב"ם, הרועה הנאמן אינו מתאים להביא את ישראל לתכלית המיוחלת? כדי להסביר זאת מביא מורנו הרב גינזבורג שליט"א את דברי הזוהר האומר שמשה הוא "שֵׁירותָא דִּשְׁלֵמוּתָא" הוא רק התחלת תהליך השלמות שאליה אמור להגיע העולם הזה. העולם צריך עוד להגיע ל"סִיוּמָא דשלמותא" ואת זה יעשה המלך המשיח שיתגלה במהרה. לפי זה יוצא שההדרכה שנותן לנו משה בספר דברים בכלל ובפרשת וָאֶתְחַנַּן בפרט, נועדה להביא אותנו אל היעד שמשה בעצמו לא הצליח להשיג לכאורה, אל הסִיוּמָא דשלמותא, של המלך המשיח. את ההדרכה הזאת הוא פותח בפסוק שציטטנו לעיל: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע (...).
כאמור, משה רבינו לא הצליח לממש את רצונו להעניק לנו את מדרגת הראייה באלוקות בתמידות, אז כעת הוא מסביר לנו שעלינו להגיע לכך בכוחות עצמנו על-ידי השקעה בשמיעה. כי כאשר שומעים, צריכים להשקיע עוד התבוננות יסודית וממושכת, לפעמים מאוד, כדי להפנים את מה ששמענו. לא כמו בראייה שמה שראינו התאמת אצלנו ולא ניתן לערער את בטחוננו במה שראינו, בשמיעה ייתכן בהחלט שאחר כך נשמע דברים הפוכים ונצטרך לברר מה מהם אמת. אבל כאשר זוכים, אחרי הרבה התבוננות, להגיע אל האמת, אפשר בהחלט לזכות לראייה באלקות כמו שרצה להנחיל לנו משה, אבל הפעם לא כמתנה מלמעלה אלא במאמץ מלמטה, כתוצאה של התבוננות שהשקענו בעצמנו. והרי ידוע שמה שמשיגים בעבודה קשה, יש לו קיום הרבה יותר ממה שמקבלים במתנה.
מתוך ההמשך ניתן להבין מדוע משה הוא רק "שֵׁירותָא דִּשְׁלֵמוּתָא"; הוא אומנם אומר לנו פסוק שכולו שלמות: [ד] וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹקֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. כֻּלְּכֶם, חַיִּים, אבל מה הרקע לאמירה הזאת - [ג] עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה', בְּבַעַל פְּעוֹר: כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר--הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ. כלומר, בדרך לשלמות של חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם עוברים קודם שלב של הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. במילים אחרות, השלמות מושגת לאחר מאמץ לביעור הרעים. אז זה כבר לא בדיוק כֻּלְּכֶם חַיִּים, זה כֻּלְּכֶם מלבד אלה שמתו בעוונם. לכן אומר הזוהר שמשה הוא רק "שֵׁירותָא דִּשְׁלֵמוּתָא" התחלת השלמות; כי השלמות האמיתית היא שכולם נגאלים, שלא יִדַּח ממנו נִדָּח, ולהישג הזה זוכה להגיע המשיח שעל כן הוא סיומא דשלמותא.
כיצד להיות אדם משה מתחיל את התהליך, הוא נותן התורה; בהמשך הפרק כתוב: [מד] וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עניינה של התורה בגלוי הוא להבדיל בין המותר והאסור, בין הטמא ובין הטהור; אצל משה נענשים בחומרה אלה שנסחפים אל עבר האסור וכו', הם מוּצָאִים מכלל ישראל, אינם כלולים באלה הזוכים להתנחל בארץ. השלב הזה נקרא "הבדלה" ואותו מתניע משה. ממנו ואילך חותרים אל ההמתקה, זהו השלב הפנימי בו עניינה של התורה הוא להשכין שלום בעולם, שלום בינינו ובין הקב"ה ושלום בינינו ובין עצמנו; לא לדחות את העבריינים ובטח לא להעניש אתם בחומרה, רק לקרב אותם בחבלי עבותות אהבה עד שיתהפכו מרע לטוב. זוהי דרכו של המלך המשיח וזה מה שיביא את הגאולה האמיתית והשלמה. והדברים אמורים בפירוש בנביא [ישעיהו ט"ז]: [ה] וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא, וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד; שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט, וּמְהִר צֶדֶק.
אבל כאמור, משה הוא המתניע את התהליך, בפרשת השבוע שלנו, והוא גם זה שמעניק לנו את ההנחיות כיצד להגיע להמתקה המיוחלת. הוא מזכיר לנו את מעמד הר סיני, כולל חזרה מלאה על עשרת הדיברות, וגם מציע לנו טכסטים ונושאים להתבוננות שכאמור לעיל זו הדרך להגיע לדבקות ועד לראייה באלוקות. כמו למשל הפסוק אולי הכי מפורסם בתורה [פרק ו']: [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. שמתוך התבוננות במשמעות הפסוק הזה, אחדות ה', זוכים לקיים את האמור מיד אחר-כך: [ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וכידוע מהבעש"ט הקדוש שהביטוי האמיתי לאהבת ה' הוא באהבת ישראל ואהבת ישראל, לימדונו חכמינו, מביאה את הגואל מיד ממש אמן.
