צו השעה - אהבת חינם!

פרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", הכוללת קי"ח פסוקים וסימנך: "בהשתפך נפשם אל חיק אמותם" [איכה ב', י"ב], מתייחדת בכך שעוסקת היא במגוון נושאים רחב-היקף, כגון: עשרת הדיברות כ"מהדורה שנייה", אחדות האל, אהבתו ויראתו, איסור עבודה זרה ועוד. כמו-כן, פרשת "ואתחנן" תחול תדיר בשבת מיד לאחר תשעה באב וכינויה הוא "שבת נחמו" זאת משום שתחילת הפטרת השבת פותחת בפסוק ידוע [ישעיה מ', א']: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם". בכך אנו פותחים את סדרת שבע השבתות המכונות "שבע דנחמתא", כלומר: שבע השבתות שבין "תשעה באב" לחג "ראש השנה" כשבכל אחת מן השבתות נוהגים להפטיר פרקי נחמה הלקוחים מספר ישעיהו. וגם אמנה, בתחילת השבוע חל יום תשעה באב, יום של צום ואבל לאומי בעיקר על חורבנם של שני בתי המקדש (הראשון והשני), כמו גם על צרות, אסונות ופוגרומים וכיוצ"ב שפקדו ו"הונחתו" על עם ישראל במהלך שנות קיומו. יום תשעה באב נצרב בתודעה היהודית כיום "המקפל לתוכו ובתוכו חלק גדול מתחושת החסר העמוקה אשר פקדתהו במשך ובמהלך היסטוריה ארוכת שנים הרוויה בדם, יזע ודמעות" [מדרש גם]. אשר על כן, מתקני ההלכה היהודית קבעו בהתבסס על הברייתא [מסכת תענית דף ל] שיום עצוב ועגום הלזה מלבד היותו יום תענית וצום, אסור הוא במספר דברים, כמו למשל: לימוד תורה, משום שדברי תורה משמחים ליבו של אדם, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" והרי אנו אמורים ביום זה להימנע מכל שמחה. אמנם, חכמינו ז"ל קבעו "תחליפים" אחרים ללימוד התורה כדי שנוכל לקיים "והגית בו יומם ולילה" והם, בעיקר, התעסקות בעניינים הקשורים לצער, לאבל ולחורבן, כמו למשל: קריאה בספר איוב, קריאת "הדברים הרעים שבירמיה", קריאת סיפורים ומדרשים הנוגעים לחורבן בתי המקדש וכולי. וזאת, כדי שהאדם ישים על לב, יפשפש במעשיו ויתקן דפוסי התנהגותו והנהגותיו. קמצא ובר קמצא אחד ממדרשי האגדה הסיפוריים הידועים ביותר מובא בתלמוד [גיטין נ"ה-נ"ו] וכותרתו: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ואשר מצטרף לסיפורים רבים שחז"ל ראו בהם את הרקע לחורבן בית המקדש השני. ב"קצירת האומר" נסכם: אחד מעשירי ירושלים ששמו לא צוין במפורש ערך סעודה. הוא ביקש משמעו [=משמשו] שיזמין לסעודה זו את קמצא, חברו אהובו. השמש טעה והזמין את יריבו-שונאו, בר קמצא. כשראה העשיר את בר קמצא פקד לסלקו. בר קמצא הציע לשלם עבור "המנה האישית" שקיבל, עבור עלות חצי הסעודה ואף היה מוכן לשלם את עלות כל הסעודה ובלבד שיניח לו להישאר. העשיר סירב בתוקף ואף "נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה". בר קמצא נפגע מאוד. הלך אל הקיסר (הרומאי) על כלל אחיו היהודים שמרדו. הוא עשה זאת משום שאמר לעצמו: "הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בו" [=בעשיר], כלומר: קבוצת החכמים שהשתתפו בסעודתו של העשיר לא הביעו מחאתם להוצאתי מן הסעודה, ובעיקר, לא מנעו את הבושה והלבנת הפנים שנגרמה לי קבל עם ועולם, כנראה שהיה נוח להם "מכל העניין". אלך ואלשין עליהם ועל כל היהודים. נשאלת השאלה: מדוע נשמט שמו של העשיר מן הסיפור? האם היה זה עניין מקרי גרידא, או שהייתה לכותבי המדרש הלזה כוונה מלמדת, מכוונת ומעצבת תובנה מחשבתית "לשעתה ולדורות"?! על שאלה זו נכתב מספר לא מבוטל של תשובות על-ידי פרשנים והוגים ו"נהרא נהרא ופשטיה". לנו נראה להוסיף ולקבוע שאין כל ספק שהשמטת שמו של "העשיר מירושלים" לא הייתה מקרית. סביר להניח שחז"ל, ע"ה, רצו ללמדנו ש"עשיר זה" יכול להיות כל אחד ואחד מאיתנו: אני, אתה, את, הוא, היא ואשר, פעמים, אנו פוגעים, מביישים ומלבינים את פני חברינו ברבים ובכך מגדילים ומעצימים, לצערנו הרב, את "שנאת החינם" השוררת בינינו. שנאה הגורמת לפירוד ולחוסר אחדות ושהייתה הגורם המרכזי [ויש הסוברים: העיקרי. ודו"ק] לחורבנו של בית שני ואף על-פי "שהיו עוסקים בתורה ולומדים בה". 515 תפילות למשה בהקשר לכך, ודווקא בימים אלה שבהם מתרבות שריפות היערות ברחבי ישראל בידי בני עוולה, בידי שונאינו ומבקשי רעתנו, ועניין זה הפך להיות חלק במלחמתם הבלתי פוסקת נגדנו, מה שמכונה בעגתם הנקלית "הג'יהאד האיסלאמי העולמי", ראוי להזכיר את סיסמתם המוכרת של אנשי "קרן קיימת לישראל" (קק"ל), סיסמה שהייתה אחת מן הדרכים להילחם בשריפות הקשות הפוקדות מדי פעם את היערות בישראל (כמו גם ביערות אחרים ברחבי העולם): "מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף את כל היער השלם", שעל כך היה נוהג הרב יוסף ויצמן, מן "המרכז ללימודי היהדות", להוסיף: "אבל, צריך עוד הרבה אנשים מסביב שיניחו לזה לקרות". "בשולי האדרת" הרשוני לציין שעל-פי חז"ל משה התפלל תפילות רבות לקב"ה כדי להיכנס לארץ ישראל ולא עלתה בידו ובכמה דוכתי חז"ל אף הפליגו במספר התפילות וקבעום על "תקט"ו תפילות" [=515 תפילות] כמניין המילה "ואתחנן". יוצא, אפוא, שעצם המספר העצום משמש כמוטיב מרכזי ב"הסתנגרותו" (מלשון: סניגוריה) של משה על עצמו. הבה ונוסיף "דברי סניגוריה" סביב מספר זה, כהאיי גוונא: למשה תמיד הייתה "נתינה" [=515] לקב"ה ולעם ישראל ו"באופן רצוף" [515]. משה התנהג עם הקב"ה ועם ישראל ב"דרך ארץ" [515] ושימש כ"בכיר" שליחיו של הקב"ה בעולם, מעין "שר יה" [=515]. כל עיתותיו וזמנו של משה רבינו (לא משה המנהיג, המצביא, המדינאי ועוד) היו קודש לה' ולישראל, בחינת: "עת ליה" [515], למשל: במלחמה נגד עמלק משה הרים את שתי ידיו בתפילה, את "יד ימין ויד שמאל" [515]. בעיקר, משה טען והזכיר להקב"ה שהוא התנהג והיה כל חייו "איש צדיק" [515], על-פי דברי המדרש. שבת שלום ובשורות טובות!