זו לא הפצצה האירנית שתהרוג אותנו, הישראלים; זו הפטפטת הבלתי פוסקת סביבה. אל הפוליטיקאים, בעלי הדברת, מצטרפים עכשיו גם מי שאמורים לנצור יותר מכל את לשונם: ראש אמ"ן בדימוס, אהרון זאבי פרקש, וראש "המוסד" בעבר,
אפרים הלוי. השניים אף מגדילים לעשות, כשאינם מהססים לנקוב בטווח ברור של זמן לתקיפה ישראלית אפשרית.
בשעה שהפצצה של
אחמדינג'אד עדיין איננה בטווח-פעולה. יש כבר מי שמחשב את הקץ וגם דוחק אותו מסיבות מובנות. נתניהו וברק עושים זאת משיקולים פוליטיים, שנועדו להסיח את הדעת מן העניינים השוטפים. אין זאת כי אם המצב הכלכלי העגום, הלחימה הגוברת למען צדק חברתי, ואימת הבחירות הרובצת לפתח, הם שמהלכים אימים עליהם.
מקהלה צורמת הצרה הגדולה היא שלשני הסוליסטים האלה מצטרפת עכשיו גם מקהלה עליזה, אם כי צורמת, קרואה כנראה, של מי שבאמת אמורים לנצור את לשונם בציבור. תקיפה ישראלית אפשרית בשבועות הקרובים, וחמור מזה - הפטפטת הבלתי נלאית סביבה, לא רק שלא תשים קץ לסכנה האורבת. היא רק תעצים אותה ביתר-שאת. יהיה בה אולי כדי לעכב את פיתוח תוכנית הגרעין, אבל לא את מניעתה. יתר על כן: היא לא רק תמריץ את האירנים לפעול ביתר-תנופה - היא גם תגרום לעימות חזיתי ומקיף, שאת תוצאותיו מי ישורנו. וחוץ מזה, מרקיז, עלולה תקיפה אפשרית שכזו לפגום באורח חמור, במערכת היחסים שבין ארצות-הברית לישראל. בהנחה שאובמה ייבחר מחדש - בלתי סביר להניח שהנשיא המכהן יסלח לנו על הפרת האמון.
לחרוק שן אז נכון שמערכת היחסים העכשוויים שבין מעצמת-העל לבין ישראל אינה סוגה בשושנים, אלא שזה מה שיש. בינתיים צריכה ישראל, התלויה בה כתינוק ברחם אמו, לחרוק שן ולהימנע, בשיקול קר ומאופק, מהרפתקה עכשווית שלא במקומה. הכול, כמובן, מתוך הנחה שארה"ב, הכול יכולה, תיקח בבוא העת את העניינים לידיה. עימות עכשווי עם האמריקנים, בעלי בריתה הגדולים ביותר, לא יוסיף לה בעצם דבר. הוא אפילו מסוכן ביותר, באשר יהיה בו רק כדי להגביר את המצוקה הישראלית, הגדולה כבר בלאו הכי, וגם את בדלנותה בעולם העויין. אחרי ככלות הכול עלולה ארה"ב להפעיל כנגד ישראל סנקציות כבדות, אם זו תפעל בלי ליישר איתה קו. כאב הראש הצפוי לה מסנקציות כאלה, בתוספת לתסבוכת צבאית-מדינית, הוא ללא ספק מיותר.
