אני נוטה לייחס מעשה זה לשרשרת ניסיונות, הנפל ברובם, לפגוע ב"מטרות" ישראליות ברחבי העולם, כגון: תאילנד, הודו, קניה, בולגריה. בחלק גדול מניסיונות אלו נמצא בוודאות קשר לאירן. התלונה האירנית באה כצעד מקדים לניסיון של מועצת הביטחון לגנות את אירן ולהגדירה כ"מדינת טרור" וכן לתת "חומר" לאחת המעצמות שם, להתנגד ולהטיל ווטו.
אך נקודת המפתח, בימים אלו, במערכה האסטרטגית מול אירן נעוצה בנעשה בסוריה.
מלחמת האזרחים בסוריה הנמשכת כבר כשנתיים וגבתה מחיר דמים רב היא במגמה ברורה. כוחות המורדים מתגברים וכוחות הממשלה בנסיגה. אם בתחילה הלוחמה הייתה בחומס, דארעא ודיר אל א-זור. הרי עתה היא בדמשק ובחלב, הערים הראשיות בסוריה. אם בתחילה הצבא השתמש ברגלים וטנקים בלבד, עתה הוא מפעיל מסוקים ומטוסים. עדויות רבות מספרות על תמיכה צבאית רבה של לוחמי חיזבאללה ולוחמים אירנים בצבא הסורי וכן תמיכה מדינית רבת היקף של רוסיה וסין. הדבר גורר שנאה רחבה של האוכלוסיה כלפי גופים ומדינות אלו.
מנקודת המבט האירנית, נפילת משטר אסד בסוריה הוא סופה של "האימפריה" האירנית במזה"ת שכללה את סוריה, חלקים בלבנון ורצועת עזה. הנתק הלוגיסטי של אירן מארגונים כמו חמאס וחיזבאללה יביא בסופו של דבר לדעיכתם או לשינוי עמדות קיצוני בהתנהלותם.
אמנם עלייתם של משטרים הקרובים לדת האיסלאם במצרים, תוניסיה ואולי עוד אחרים בדרך (ירדן, אלג'יר, מרוקו) נותנת תקווה למשטר האירני כי יצליח להקים גוף ערבי- איסלמי בהנהגתו, אך באופיו זה יהיה יותר גוף פדרטיבי (בדומה ל"ליגה הערבית") מאשר חתרני.
"עדיף בלי פצצה" בישראל נמשך, במלוא עוזו, הויכוח הציבורי האם לתקוף באירן או להימנע מכך. מה שמאפיין את הויכוח בשנה האחרונה היא מעורבותם הגדולה של ה"לשעברים". בעיקר אנשי מודיעין (דגן, הלוי, פרקש, ידלין ואחרים), אך לא רק. התקשורת המקומית, שמזמן פסקה מלהיות אובייקטיבית, מבליטה בדברי "הלשעברים" את נימת ההתנגדות לתקיפה מוקדמת, אך כאשר הם נלחצים בשאלה ישירה אין תשובה אחרת בפיהם מאשר " עדיף בלי פצצה", דהיינו בסופו של דבר צריך לתקוף.
פה נכנסת לדיון שאלת הזמן והתזמון. המומחים מטעם עצמם נוקבים במועדים שונים. אך כנראה שהמועד החשוב באמת הוא המועד שבו נוקב שר הביטחון. זהו היום שבו האירנים ישלימו את העברת המתקנים הגרעיניים לביצורים תת-קרקעיים, כנראה, בלתי חדירים. אחרי מועד זה רוב הויכוח יהיה תיאורטי בלבד. האירנים, ורק הם, יחליטו מתי יורכבו הפצצות. עומדת לדיון גם שאלת "היום שאחרי" שעשוי להיות לא יום ולא יומיים אלא זמן רב יותר.
אני איני מאמין שהנהגת החמאס וממשלת לבנון "יתאבדו" עבור המשטר האירני ולכן השאלה העיקרית היא מה יהיו תוצאות המבצע. תוצאה טובה תגרום לכך שאף אחד לא "יקריב את נפשו" עבור אירן, אך תוצאה בינונית ומטה תביא תגובות-נגד, הן צבאיות והן מדיניות. לכן חשוב כל כך לקבל את ה"גיבוי" האמריקני למבצע בין אם זה יהיה צבאי או דיפלומטי.
איני מאמין כי הנשיא אובמה, בכהונה הנוכחית או בכהונה הבאה, במידה ויבחר, ייזום או יצטרף למבצע צבאי נגד אירן. זה נוגד את אופיו, את אופן חשיבתו ואת צורת התנהלותו. במקרה הטוב ייתן, בחשאי, את "ברכת הדרך" למדינת ישראל לתקוף לבד את אירן.
איני מאמין בתמימותו של איש. לא בתמימותם של שליטי אירן, לא בתמימותם של מנהיגי מדינת ישראל ולא בתמימותם של מנהיגים אחרים בעולם. לכן אני רואה בהצהרות, בכינוסים, בשיחות, הן הגלויות והן החשאיות, ובניסיונות הפיגוע בעולם ובאירן, סוג של מלחמה פסיכולוגית רחבת היקף. הצהרותיהם של מומחי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל ("הלשעברים") היא חלק מזה, בין אם הם מודעים לכך ובין אם "משתמשים" בהם.
החכמים מתחמקים מחיזוי העתיד כדי שלא יתגלו כשוטים. לעבדכם לא איכפת כל כך להתגלות כשוטה. אני מעריך שאין למדינת ישראל ברירה אלא לתקוף ולנסות להפסיק או לדחות את הפיתוח הגרעיני באירן. גם דחייה תחשב להישג. משטרים השתנו תוך יום. שנה-שנתיים הם נצח בחיים הפוליטיים. גם לגבי המועד אין הרבה אפשרויות. מארג השיקולים העולמיים והפנימיים אינם משאירים הרבה ברירות. זה יהיה בין סוכות לפורים, אם בכלל.
הפצצה באירן אינה סכנה קיומית למדינת ישראל, אך היא בהחלט סכנה קיומית לעתידם הפוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון. לכן הזלזול וקלות הדעת שבה מתבטאים עיתונאים שונים כלפיהם רק מעידה על מצחם הצר ועורפם האדום ובהחלט לא על כמות מספקת של תאים אפורים הנמצאים ביניהם.
הצירוף של לחץ מדיני-עולמי, נפילת משטר אסד בסוריה וההבנה כי לישראל אין ברירה אלא לתקוף, עשויים להרתיע ברגע האחרון את המשטר בטהרן, מהצעד המכריע של ייצור פצצה גרעינית.
