בשנים האחרונות איני מרבה לטייל כפי שנהגתי בעבר. הליכה ברגל נעשתה בלתי אפשרית עבורי. חברי וידידי הקרובים ממתינים לכל בדל של הזדמנות לנסוע אתי.
אחת מידידותי נולדה וגדלה ברמות נפתלי ומדי חודש הייתה נוסעת לבקר את הוריה וחבריה מילדות. לפני כשנתיים ביקשתי ממנה שתשלח לי כמה תצלומים של עצי אלה המצויים בגליל העליון סמוך לגבול עם לבנון. העצים הללו הם בני אלפי שנים. עצים מרשימים בעוצמתם ואיתנותם.
את תצלומי האלות קבלתי כאשר ביקשתי. ידידתי נוכחה שאני מתגעגע לראות את מחוזות ילדותה וארגנה עבורי טיול של שלושה ימים במכונית שכורה.
החורף שקדם לטיול זה היה חורף של גשמי ברכה והטיול שלי היה בתחילת האביב כדי שאראה את הצמחיה בעודנה ירוקה ואת הפרחים בפריחתם. יצאנו לדרך מאילת. תחילה נסענו לאורך הערבה כולה ואחרי כן לאורכו של ים המלח וכשים המלח נותר מאחורינו רציתי להתבונן באדמת החוואר שבין ים המלח לוואדי פראה כי בארבעים השנים האחרונות השתנה הנוף.
בעודנו נוסעים לאורכו של ים המלח הופיעו מטעי דקלים בסמוך לים המוות. בקרקע שכולה סלעים ומלח. מעולם לא צמח בה דבר. פרי התמר מכיל 94% סוכר והוא גדל במים מלוחים. זו התוצאה של הכיבוש, כמובן. רק בארץ כבושה מפריחים שממות.
האדמה בין ים המלח ליריחו היא אדמת חוואר. חוואר הוא משקע של ים עתיק. משקע של גיר ומלח. נסעתי באזור הזה בילדותי והאבק הלבן שהעלו גלגלי האוטובוס חדר בעד החלונות וציפה את הכסאות במעטה לבן. צמחים לא היו. בבית הערבה שטפו את המלח מן האדמה והצליחו לגדל שם ירקות. אך מרבית השטח היה שומם ולבן.
אחרי מלחמת ששת הימים ירדתי לבקעת ים המלח ולא ראיתי כל שינוי. שום צמח אינו יכול לגדול בחוואר. אבל הכיבוש הממושך עשה משהו. השטח אינו לבן יותר והוא מכוסה צמחיית בר שהתפתחה ליד צינורות המים ואגמי הניקוז והתפשטה על המרחב כולו.
הדרך מיריחו עד ג'יפתליק עברה בבקעה לוהטת ושוממה. היה יישוב ערבי אחד בדרך זו והוא נקרא בשם וואדי עוג'ה. היום לא נוסעים דרך יריחו. עוקפים אותה ממזרח. מזרחית ליריחו הייתה האדמה לוהטת ומתפוררת לאבק שהתרומם עם כל רוח קלה ויצר אובך תמידי.
עקפנו את יריחו ממזרח ומצאנו את עצמנו בארץ של חממות. עברנו ליד ישובים חדשים שהוקמו כאן בעשר השנים האחרונות. ראינו את השלטים עם שמות הישובים אך לא ראינו בתים כי הם התחבאו מאחורי עצים ושיחים גבוהים.זכרתי את הנסיעות שעשיתי באזור זה אחרי מלחמת ששת הימים.
על פני כל הבקעה היו אלפי בקתות (חושות). בסמוך ליריחו היה מחנה בקתות עצום בגודלו שהיה ידוע כמחנה הפליטים של יריחו. הגעתי לשם יומיים אחרי הקרבות. החיילים שהשגיחו על העוצר ביריחו סיפרו לי שמאות אלפי פליטים חיו במחנה הזה וכולם נמלטו לירדן ביום השני למלחמה. אחרי כמה חודשים נתקלתי בתיירים שסיפרו לי כי הם היו ביריחו לפני המלחמה ומחנה הפליטים היה מלא אנשים.
גם אני הלכתי להתבונן מקרוב בבקתות. חשבתי שאם אנשים נמלטים במהירות שכזו צריכים היו להשאיר משהו אחריהם. משהו כזה יכולה להיות פיתה עבשה. שקית קמח או אורז. שום דבר לא מצאתי. במחנה שבו חיים פליטים מ-'48 צריכים להיות כמה זקנים. לבטח היו שם נשים בהריון. כולם ברחו ביום השני למלחמה. ביום השלישי כבר נכבשה יריחו על-ידי צה"ל. ביום הראשון לא חשב אף ערבי לברוח. ביום הראשון הקימו שערי נצחון בפתחי הערים.
לא פגשתי אף ערבי שהתגורר במחנה הפליטים הזה. פגשתי בירושלים ערבי שסיפר לי על דוד שיש לו שני בתים בירושלים ומדי שבוע היה יורד ליריחו וממתין במחנה לחלוקת מצרכי החינם. עכשיו אין יותר חלוקת מצרכי מזון חינם ביריחו. בגלל הכיבוש?
לא התעכבנו. מטרתנו הייתה הגליל העליון. הדרך מענינת מאוד ואפשר לבלות שבועות לאורכה וללמוד כל אתר וכל אזור. אך אין לנו שבועות והגליל ישנה את פניו בקרוב.
הבקעה פורחת כל הבקעה השוממת שהכרתי. מיריחו עד למרגלות קרן סרטבה נעשתה כולה גנים, פרחים, עצי פרי ועצי נוי. האדמה שהעלתה אבק נעשתה עדית ומשובחת. כל זה קרה בשנים הספורות שלא הייתי כאן. תוך כך למדתי שוואדי פראה עברת את שמו ונקרא כיום נחל תרצה.
יכולים היינו להמשיך לגליל העליון אך בית שאן היא עיירה מענינת. יש בה תיאטרון רומי עתיק. יש בה גם אפשרות לאכול ולשתות דבר מה. לא רציתי לספר את כל הפרטים הידועים לי אודות בית שאן. זה ייקח זמן וזה יגביר את הסקרנות ומבלי שנרצה בכך נמצא עצמנו מטפסים על התל של בית שאן והולכים לבקר את רצפות הפסיפס.
די לי בביקור בתיאטרון. גם כאן בזבזנו זמן. חבריי לא האמינו לי כשאמרתי שאם עומד אדם על הבמה למטה ומדבר בלי להגביה את קולו, שומעים אותו ביציע. הם היו מוכרחים לבדוק ולהיווכח במו אוזניהם שמקימי התיאטרון היו מומחים באקוסטיקה.
גם בטבריה התעכבנו. כאן היה לי הרבה לספר ולהראות. בין כה וכה החלטנו ללון בימק"א של טבריה ובבוקר נסענו למצודת כ"ח היא נבי יושע.
בעבר נהגתי להמשיך מנבי יושע אל הריסות הכפר קדס (קדש נפתלי שבגליל. קדש נפתלי נוספת נמצאת בדרך ההולכת מכפר תבור ליבנאל והיא העיר של ברק בן אבינעם שנלחם בסיסרא). בסמוך להריסות כפר קדס נבע מעיין קטן אל תוך שוקת עתיקה. מי המעיין הזה היו המים הטעימים ביותר בארץ ישראל. נהגתי לשבת ליד המים הזורמים בלחש ולהביט אל מעבר לכביש. שם עמד קיר של מקדש רומאי עתיק, לאל בשם בעל-שמין. האזור כולו היה שליו ושקט. הגליל העליון מעולם לא סבל מהתפתחויות גדולות.
כשהייתי יושב זמן מה בשקט לצד המעיין היה עדר צבאים קטן מופיע בקרבת המקדש הרומאי. לא אחת הייתה מכונית עוצרת ליד קיר המקדש וברגע שעצרה נעלמו הצבאים ואינם. אחרי שהמכונית התרחקה הופיע העדר מחדש. את המעיין של כפר קדס לא מצאתי. כל הבקעה הסמוכה לנבי יושע גודרה בגדרות תיל כפול. עצי האלה הזקנים עברו לטיפולה של הקרן הקיימת וכתוצאה מטיפול זה אבד קסמם. לפני שהקרן הקיימת החלה לטפל בעצים ניתן לראות את הגזע שפרץ מתוך הסלע. מלבד עץ האלה לא ראיתי עץ אחר שקודח לעצמו חור בסלע. באה הקרן הקיימת וכיסתה את הסלעים באדמה. כך נעשו עצי האלה העתיקים לעצים בפארק של הקרן הקיימת. סביב העצים סידרו ספסלים. על האדמה המכסה את הסלעים מגדלים דשא ואפשר לעשות פיקניק. העצים הללו אינם חורשה של הקק"ל. אין להם מחטים ושרשיהם אינם מחמיצים את האדמה. חבל שנטפלו אליהם. העצים הללו יכולים להסתדר יפה ללא קק"ל.
לא המעיין בלבד חסר לי. גם הקיר של המקדש הרומאי נעלם. על הכביש יש יותר תנועה משהייתה בעבר ואין לצפות מהצבאים שיופיעו במהומה כזו. היה מגרש חניה אחד שהוכן על-ידי הקק"ל וכדי שנוכל ללכת ברגל ולחפש את המעיין החלטנו להחנות את הרכב במגרש זה. ברגע שיצאתי מהרכב זיהיתי את המקום. זו הרחבה שלפני המקדש הרומי. את הקיר עצמו לא ראינו משום שהשנה הייתה ברוכה בגשמים והצמחים גבהו וצמחו עד שכיסו את הקיר כולו. בעוד שבועיים – שלושה תהיה האדמה רוויה פחות העלווה הירוקה תתיבש והקיר ייראה מהכביש כפי שהיה תמיד. את המעיין לא מצאנו. יש אומרים שהקרן הקיימת רוצה לגדל כאן דשא ולצורך זה חסמה את המעיין בצינור המוליך את המים למאגר.
את הטיול סיימנו למחרת אחר חצות הלילה. מאז ועד היום נסעתי כמה פעמים באוטובוס לירושלים. אותה דרך לאורך ים המלח ומשם הישר לירושלים. הכיבוש ניכר גם כאן.
אחר מלחמת ששת הימים יכול כל אדם לראות שלאורך כל הדרך מים המלח עד פסגת הר הזיתים לא היה עץ אחד. אפילו שיח לא היה שם. הכביש עבר בהר שכולו סלעים. ללא צל וללא מים. הבנין האחרון ביציאה מירושלים היה צריח מסגד בכפר אבו-דיס. כיום, מכל דרך היוצאת מירושלים לעבר ים המלח נראים הבתים החדשים שבנו הערביים באבו-דיס, אל-עזריה, ענתה. מאות אלפי בנינים הוקמו ללא רשיונות וללא אישורים. ללא תוכניות בניה וללא תב"ע. זה כמובן בגלל הכיבוש. כשלא היה כאן כיבוש ישראלי לא נבנה אף בית. לא היה עץ אחד לכל אורך הדרך.
סע לשם כעת ותראה מאות אלפי עצים מלבלבים במדבר הזה. התבונן היטב. כל העצים צעירים, אין בהם עץ אחד שגילו עולה על עשרים שנה. הערבים היו יכולים לטעת את העצים ולבנות את הבתים לפני מלחמת ששת הימים. הם לא עשו את זה כי כל מטרתם הייתה לכבוש את ישראל ולקחת לעצמם את בתיה. הכיבוש הוא אכן דבר רע מאוד בתנאי שהכובש הוא ערבי.
