מספין באה ואל ספין תשוב

מופז יודע יפה מאוד שמתווה יעלון יביא לעלייה משמעותית בהתגייסות החרדים לצבא, ואילו מתווה פלסנר לא יוסיף לצה"ל אפילו חייל אחד ורק ילבה את מדורת המחלוקת, השנאה והרוגז (המוצדק) כלפי החרדים. אבל זו הייתה המטרה המוגדרת מראש. היה רגע אחד של חוסר תשומת לב אסטרטגית, שבו שאול מופז היה בטעות הוא עצמו, והטיח במבקריו את האמת: מה אתם רוצים, באנו בלי כלום ויצאנו עם דגל. קדימה נכנסה לממשלה לא כדי לעשות "שינוי היסטורי", אלא כדי לגנוב את הדגל שיכול להביא כמה מנדטים. "מופז, העם מצדיע לך" כתוב עכשיו על האוטובוסים ועל שלטי החוצות, וכל אחד מבין שהקמפיין היה מוכן מראש ועלה על השלטים דקה אחרי ההחלטה לפרוש מהממשלה. לפי הסקרים העם לא ממש מצדיע למופז, על הדגל מסתערים גם יאיר לפיד, חיים רמון וציפי לבני, וקדימה צועדת לעבר השקיעה. אבל לו היה הספין מצליח, ונניח שבחסות דגל הרוגז על החרדים קדימה הייתה אכן זוכה ב-30 המנדטים הנחשקים, מה היה קורה למחרת? מופז ומחנה השמאל היו מקימים קואליציה עם החרדים כדי להפיל את נתניהו, עולם הישיבות והגיוס היה כמנהגו נוהג, וחוששני שגם מאהל הפראיירים היה אז מתקפל בשקט. כי הכול בלוף. כי נושאי הדגל של גיוס לכול לא רוצים גיוס לכול אלא דגל ללכת איתו לבחירות. כי גם השמאל לא יגייס את החרדים בכוח אם הוא יגיע לשלטון, כי גם ליברמן לא רוצה לגייס חרדים וערבים אלא לנופף בדגל. כי גם צה"ל לא רוצה לגייס את החרדים בהמוניהם. כי היחידים שבאמת רוצים גיוס חרדים המוני הם אלפי צעירים חרדים התקועים בפקק ללא מוצא. תראו אותם מתנדבים במד"א ובזק"א ומחפשים אקשן וגאוות יחידה. הם היו מתים להתגייס וללמוד מקצוע ולצאת לעבודה. אבל במשך יותר מ-60 שנה נוצר פלונטר טרגי בין האוכלוסיה החרדית ובין החברה הישראלית המשרתת, אשמים בו בעיקר מנהיגי הציבור החרדי לדורותיהם, ואשמים חלקית גם המנהיגים החילונים שהניחו לפלונטר להסתבך עוד ועוד. ועכשיו לא חשוב מי אשם, אלא איך מתירים את הפקעת. השאלה הנרגזת למה הבן שלי מתגייס לצבא והבן שלך לא מתגייס, מבטאת כעס מוצדק ואנושי אבל לא מבטאת חוכמה. התשובה היא שהבן שלי מתגייס לא רק מפני שזו חובתו המצפונית והחוקית אלא גם כי כל החברים שלו מתגייסים, כי הבית שלו חינך אותו להתגייס, כי בית הספר הכשיר אותו להתגייס, כי השירות מוסיף לו כבוד והערכה בסביבתו, ולהפך: אם הוא ישתמט מגיוס הוא יצטרך לעמוד מול ביקורת חברתית ותחושת בושה. אצל הצעיר החרדי המצב בדיוק הפוך בכל הפרמטרים.

ראיתי את התחקיר בערוץ 10 שחשף את מצבם העלוב של צעירים חרדים שרשומים במרמה כאילו הם לומדים בישיבה, ומחפשים דרך לעבוד בשחור כדי להרוויח באופן בלתי חוקי כמה שקלים. לא כעסתי עליהם, ריחמתי עליהם. הם לא אשמים במצבם, והם זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להיחלץ ממנו. אף אחד מילדינו בוגרי גולני או צנחנים לא עומד בניסיון כזה. העולם של ילדינו פתוח וחוקי, הסביבה שלהם תומכת ומכבדת, ויש להם שפע של אופציות ללמוד, לעבוד או לטייל בעולם בלי לרמות את המדינה ובלי לשקוע בדלות מנוונת. סנקציות כלכליות ואישיות לא יחלצו את הצעירים החרדים מהבוץ, רק ישקיעו אותם עמוק יותר בתוך הדלות והניוון. אי-אפשר לפתור את הבעיה הזו באבחת חרב. חייבים לבנות להם סביבת התגייסות ידידותית ומעגלי תמיכה בתוך החברה שלהם, וזה אפשרי. המצוקה שם גדולה כל כך שהשינוי הזה כבר התחיל להבשיל. ואני חושד שרוב מניפי הדגלים של שוויון בנטל כאן ומיד ובכוח, יודעים שהם לא תורמים להבשלתו של השינוי לטובה אלא להכשלתו. אבל מה הם יכולים לעשות, היועץ האסטרטגי שלהם עומד בתוקף על כך שזה העץ והם חייבים לטפס עליו. אגדת קמצא ובר-קמצא מפתיעה בכך שבניגוד לדרכה של אגדה, כאן בכל שלב מתחלף האיש הרע של הסיפור. בתחילה האיש הרע הוא בעל הסעודה המלבין את פניו של בר-קמצא הטוב, אחר כך מתברר שבר-קמצא הוא טיפוס שלילי שמלשין על אחיו לפני הקיסר, ואם כך אולי בצדק שנא אותו בעל הסעודה. בין לבין, ולמרבה ההפתעה, מושיבים חז"ל על ספסל הנאשמים לא את זה ולא זה, אלא דווקא את חכמי הדור. במערכה הראשונה את החכמים שהיו נוכחים בסעודה ושתקו ולא התערבו. במערכה השנייה מואשם רבי זכריה בן אבקולס, ודווקא על שהתערב ולא שתק. במשבר עמוק ורווי רוגז לא תמיד ברור מי הטובים ומי הרעים, ואי-אפשר לפטור מאחריות את מנהיגי שני הצדדים. לא את אלה ששותקים לנוכח אי צדק בולט, וגם לא את מי שמנסים לטפל בו בחקיקה של ייקוב הדין את ההר. ענוותנותו של מחוקק קפדן ורודף שוויון ללא פשרה עלולה חלילה להחריב את עירנו.