סיבה אפשרית ראשונה לפער הזה נעוצה דווקא ב
"אחידות הענישה" - אותו מונח בעייתי בו מרבים להשתמש שופטי ישראל. אמרנו שהמונח הזה בעייתי, משום שהוא יוצא מתוך הנחה שעל עבירות דומות צריך לתת עונשים דומים - מה שהופך במקרים רבים את השופטים למכונת צילום של החלטות קודמות (אם לא הפכו עוד קודם לכן לחותמת גומי של עסקות טיעון). כאשר שופט סבור שיש לחרוג כלפי מעלה או מטה מאותה אחידות כמעט-מקודשת, עליו למצוא ק"ן טעמים וגם להסתכן בכך שערכאת הערעור תחזיר את העונש למסלול הקבוע.
מכל מקום, אחידות הענישה פועלת רק בצורה אנכית ולא בצורה רוחבית: רק באותן עבירות ולא לכל רוחב המערכת. כך, למשל, הורה בית המשפט העליון מספר פעמים בחודשים האחרונים להחמיר את הענישה על עבירות אלימות, כדי להילחם בנגע זה. בהחלט קו ראוי וחשוב, אך הוא לא לווה במבט הצידה: האם אין החמרה זו גורמת לכך שהעונש על אלימות יהיה חמור כמו, למשל, העונש על עבירות מין?
אם בכלל יש באיזשהו מקום מבט-על בנושא הענישה, הוא אמור להימצא בחוק העונשין. "אמור" - משום שחוק זה, שנחקק בשנת 1977, עבר שורה ארוכה של תיקונים בדמות טלאי על גבי טלאי, ולכן גם בו המדרג המקורי שוב איננו עומד על תילו. ובכל זאת, בהיעדר משהו טוב יותר, צריכים שופטי ישראל להתייחס אליו כאל סמן ימני. למשל: אם המחוקק קבע עונש מירבי של 14 שנות מאסר על אונס, אך בתי המשפט מענישים נניח בשבע שנים - יש בעייתיות בכך שהענישה על אלימות תטפס לשמונה שנות מאסר, בעוד אנסים יישלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. שהרי המחוקק אמר במפורש, שהוא רואה את האונס כעבירה חמורה בהרבה מאשר תקיפה.
אין זאת אומרת שבתי המשפט צריכים להישאר תקועים בענישה מקלה ששוב אינה משיגה את מטרותיה: הרתעה וגמול. ודאי שלא. אך כאשר השופטים, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון, מעלים את הרף בסוג אחד של עבירות - עליהם להבטיח שיישמר הפער הראוי בינו לבין סוג אחר של עבירות חמורות יותר.
