בפרשת עקב, אותה אנו קוראים השבת, מופיע הציווי על ברכת המזון, אחת משתי ברכות יחידות שחיובן מהתורה. הפסוקים המפרטים את חיובה של ברכת המזון מצביעים על הסכנות הגדולות המלוות את חברת השפע: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אני מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".
מתוכן הפסוקים הנפלאים הללו עולה, כי שפע ושובע יכולים להיות גם בסיס לחורבן ולרעב גדול. חברה שבעה היא חברה העסוקה בעצמה. תחושת השובע מכבידה על הגוף, מערפלת את החושים ולא מאפשרת לקולות שמסביב לבוא אל שולחן הסעודה ויושביו. ברכת המזון מחזירה את הפרופורציות הנכונות ביחס לכל השפע הזה: הן כלפי השפע שמורעף עלינו משמיים כמתנה ללא עמל, וכן כלפי השפע שהוא תוצאת עבודתו של האדם. בסופו של דבר הכל מאיתו יתברך והכל גם שייך לו.
שני סוגים של שפע הראי"ה קוק זצ"ל מעניק לדברים קומה נוספת, בתשובתו לשאלה מדוע זכו רק ברכת המזון וברכת התורה שחיובן יהיה מדאורייתא. הרב קוק זצ"ל מסביר ששתי הברכות הללו מכוונות כנגד שני סוגים של שפע הקיימים בעולם: שפע המגיע ללא עמל מחד-גיסא, ושפע הנוצר מטירחה ועבודה קשה מאידך-גיסא.
ברכת המזון מכוונת כנגד השפע שמעניקה לנו הארץ. בסוף הסעודה אנו מכריזים שהכל מאיתו. לא ה"טבע" הוא זה שהעניק לנו פירות וירקות ולחם, כי אם ה' הוא "הזן את העולם כולו בטובו" ולכן "נודה לך ה'". ברכת התורה, לעומת זאת, מכוונת כנגד העשייה, היצירה והעמל שלא פעם מעוררים את הגאווה האנושית בבחינת "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אשר על כן, אנו פותחים את היום דווקא בברכת התורה. בכך אנו מכריזים שידוע לנו, שכל התורות והחוכמות הן לאלוקים ורק לו, לא משנה כמה עמל נשקיע בהם. כך בדיוק הופך האדם מכובש לשליח, מרכושני לרוחני.
כתמונת ראי לדברים ניתן להסתכל על החברה המערבית הרכושנית, שאנו חלק ממנה, שעסוקה רוב הזמן בלהשביע את רעבון עצמה עד כדי הקאה. בדרך היא מזהמת, פוגעת, משחיתה את הטבע והעולם, וכל זה בשביל לנהל קרבות הישרדות רכושניים שתכליתם היא השאלה "למי יש יותר?".
כיתוב בפתח הספר לפני שנים רבות, ביומי הראשון בישיבת מרכז הרב, נתקלתי לראשונה בחיי בספר שבעמודו הראשון התנוססו המילים: "לה"ו בחזקת". מעולם לא פגשתי במילים הללו לפני כן. אל
עולם התורה התוועדתי רק שנתיים לפני כן, ובבית הוריי, שהיה אומנם בית של ספרים, מעולם לא נתקלתי בצירוף המילים "לה"ו בחזקת". גם בספרים הנוספים הרבים בהם הצצתי באותו יום הופיע אותו כיתוב המוזר, ואני הקטן, התביישתי לשאול על מה ולמה הוספו המילים הללו.
התהייה לא מנעה ממני, כבר למחרת היום, עת רכשתי את מסכת בבא קמא, להוסיף בעצמי בעמוד הראשון את המילים "לה"ו בחזקת שי פירון", אך עדיין מכלל תמיהה לא יצאתי. משנקרתה בפני הזדמנות ראויה, שאלתי את החברותא הבוגר שלי לפשר ראשי התיבות. הנ"ל הביט בי בתמיהה ואמר: "מה, אתה לא יודע? לה"ו זה ראשי תיבות של לה' הארץ ומלואה - שהרי הכל מאיתו יתברך, ואנו רק מחזיקים ברכוש בינתיים כשליחים של ה'".
הדברים הפשוטים של החברותא שלי היממו אותי. תמיד חשבתי שאין חשוב בעולם יותר מהרכוש. הרי אנו כל ימינו הולכים וקונים לנו אחיזה בעולם: בתים, מכוניות, נחלות, השקעות, ועוד כהנה וכהנה. והנה, משפט אחד קצרצר על ספר שאותו קניתי בכסף שחסכתי מעבודת החופש הגדול מוכיח, שבעצם זה לא שלי!
עבורי היה זה אירוע מכונן, שבו נדהמתי לנוכח היחס האחר של היהדות לרכוש. אגב, אוסיף ואציין שמתחת לכותרת הנ"ל, הוסיף בעל הספר את המילים: "השימוש מותר בד' אמות". בכך הובהר לי שההכרזה "לה' הארץ ומלואה" אינה הכרזה סתמית כי אם מהותית. הספר הוא שלי, אבל כל זה במידה מסוימת, ולכן הוא גם קצת של כל מי שמסביב והם יכולים להשתמש בו. כמה גאווה חשתי אז, כשהוצאתי מארנקי בפעם הראשונה את כספי "שלי" כדי לרכוש בו ספר שבו נכתב מיד ביד רועדת: "לה"ו בחזקת... השימוש מותר בד' אמות".
