כת העת "לרוחב": מראה מורכבת ומדויקת

כמאה שוחרי שירה הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה בערב ההשקה של כתב העת "לרוחב", שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות". הגיליון מכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אומנות ומסות ספרותיות. ניכר, שהושקעה עבודה מאומצת על-ידי חברי המערכת - נעמי גראשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף - כדי להביא את כתב העט לצורה מקוונת וחינמית. לה הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוב גראפי מרשים. ראשון הקוראים היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, שכתיבתו היא מודל למשוררים רבים. משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי . שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו. ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלשתיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו: "אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם אֵין לִי אֲדָמוֹת \ לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו , לג'ודת עיד מובע בכאב רב - " אֲנִי דִּיסוֹנַנְס \ אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת \ לַאֲחָדִים - בִּלְתִּי רְצוּיָה \ לַאֲחֵרִים - עֲדַיִן בִּבְדִיקָה." והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת - "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה \ זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם \ נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי \ מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת." כמו האב בשירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", האבא שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, הנדחה על-ידי מציאות מתנכרת, חש כיום המשורר בן העיר נצרת - פלשתיני אזרח מדינת ישראל - ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה \ אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי ". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כשמתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמה. את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה רבה בקריאתו של המשורר אלמוג בהר את שירה המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בעברית-יהודית-בגדדית ובעברית, שירה המבכה את אובדן זהותה ושפתה. ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית. העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", כפי שהצהירו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן". ניכר, כי ב"לרוחב" ניתנה במה לקולות רבים ושונים להציב מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום יום בתקשורת. ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש במשך ארבעים וחמש שנים נתן איתן קלינסקי בשיר - "מורה ללשון עברית מובסת". שיר שנכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'ינין לפני שנים רבות. שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי בְּתַפּוּחֵי זָהָב הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים כִּבְמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו. שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי: הַלָּשׁוֹן - קֻלְמוּס הַלֵּב הַשִּׁירָה - קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ. שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּסִמְטָאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין הוּסְגוּ אָחוֹר כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ, כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא. בְּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס לְלָשוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת. הַיּוֹם אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת שֵׁמֵיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת מְמַלֶּטָת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחוֹרָרִים עֲרָבִי מַסְרִיחַ סְ'תוֹבֵב לַקִּיר אוּסְקוּט יָא מַנְיָאק.