|
מדי שנה, כמו בריטואל קבוע, מזכירים לנו בכירי הכתבים הצבאיים דאז את ה"חטא הקדמון" של נצירת המידע שהיה ברשותם ערב מלחמת יום הכיפורים, אודות ריכוזי הכוחות וההיערכות החריגה של המצרים והסורים לאורך קווי המגע עם צה"ל. לדידם, לו היו נותנים דרור לתחושות הבטן שלהם ומפרים את הוראות הצנזורה, ניתן היה לצמצם את מימדי ההפתעה. בשם "חטא" זה, שלקחיו הונחלו ככל הנראה גם לדור ההמשך של העיתונאים, עושה התקשורת שמות בכל מה שנתפס בחברה מתוקנת, כנכסי צאן ברזל של בטחון המדינה, שלגביו אמורים לחול כללי משחק מוגדרים . היטיב לבטא הילך רוח זה הסופר והעיתונאי דויד גרוסמן במאמרו בהארץ (3 אוגוסט 2012): "אנו הקופאים בהשלמה-מראש ובעיניים-עצומות-לרווחה מול מה שנראה מאיים יותר מיום ליום, וזועק בנמהרותו: איך נעמוד אחר כך מול עצמנו ומול ילדינו, כשנישאל מדוע שתקנו? מדוע לא יצאנו בהמונינו לרחובות להפגין נגד האפשרות של עוד מלחמה יזומה?" התזת רעל שיטתית העיסוק הפומבי המופקר כמעט, בסוגיית הגרעין באירן, חרג זה מכבר מהמרחב הלגיטימי הצרוף וגלש עמוק אל נבכי הביצה הפוליטית, המונעת גם מאיבה תהומית כלפי הצמרת המדינית -ביטחונית הנוכחית בישראל. הקמפיין המתוזמר, המתיימר להציג מסכת טיעונים איתנה, בבחינת "דבר דבור על אופניו", שם לו ליעד את הוקעתה של ההנהגה בישראל כ-הרפתקנית וככזו הנוהגת בחוסר אחריות מן המעלה הראשונה. בקמפיין זה אין כללי מותר ואסור, אלא התזת רעל שיטתית שביסודה ניסיון לעורר דעת קהל שתפעל להניא את הנהגת המדינה מביצוע מהלך צבאי אוטונומי, הנתפס בעיניהם כהרה אסון. מתקבל הרושם כי ההתמדה מצד מעצבי הדעה מקבלת צביון של "קאטו הזקן", חבר הפרלמנט הרומי, אשר לא החמיץ הזדמנות "לפמפם" את משנתו שקראה להריסתה של קרתגו; משל, ככל שהמסר יהדהד חזק יותר בתודעה ויסוקר בחדשות בתדירות אינטנסיבית, סופו שישיג את המטרה הנכספת. בחתירה להשגת היעד, נוקטים יוזמי הקמפיין בשיטות קלאסיות של לוחמה פסיכולוגית, שתכליתן לתקוע טריז בין שרי הממשלה ה"רגילים" לבין חברי "השמינייה", ובמקביל בין ראש הממשלה ושר הביטחון לבין צמרת המטכ"ל וזרועות הביטחון , וכן בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקני. חצייה בוטה של כל הקווים האדומים |
