צמידים של זהב על ידי האדם

אינו דומה הקול לקולמוס או למכחול. הוא יותר ממכשיר בפיו של המורה או כלי ביד דברי הדור העומדים על הדוכן או על גשרי הפיקוד. הוא הציור עצמו. הוא לא כתווים כתובים המונחים לפני המנגן ולא כקשת על מיתרי הכינור. הוא המוזיקה, הניגון, היצירה. מה שמתפוצץ לאוזני בני ישראל ולעיניהם במעמד הר סיני הוא בריה בראשיתית הקרויה "קול". היא שונה בתכלית מן הנפץ העולה מן הריק שעושה הברק כשהרוח נשאבת לתוכו בעוצמה אדירה. עוצמה זאת אפשר רק לשמוע. אבל "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" [שמות כ', י"ד], מה שעין מבוהלת עד מוות לא ראתה מאז, הוא יצירה של ממש שאין בינה לבין הקול הנשמע בלחש או באדיר, היינו הך, אלא שיתוף השם בלבד. את "מֹשֶׁה יְדַבֵּר..." הם שומעים, אבל את "וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" [שם י"ט, י"ט] הם רואים. התורה ירדה לעולם בקול. כל מה שכתוב בה הוא הקול. האמת. הטוב והישר, אהבת הרע והשלום, האמונה והיראה, הכל בקול ומאז אי-אפשר לו לעולם בלא קול. אבל גם בלא דומייה אי-אפשר לו. "ויְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" [דברים כ"ז, ט']. התיבה הַסְכֵּת אין לה אח במקרא, וחכמים דורשים אותה כאילו היא צירוף של הַסְ ואחר כך כֵּת, למד תחילה בשקט ורק לאחר מכן הצטרף לכת לומדיה בקול. הקשב סולל דרך לקול. עוצמת הקול עשרת הדברים ניתנו לכלל ישראל בסיני. לאחר מכן הורחבו והושלמו בשיח אינטימי בין משה לבין הקול הקורא והועברו לדורות לאומה כולה. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" [ויקרא א', א']. רש"י מפרש על-פי המדרש "הקול הולך ומגיע לאזניו (של משה) וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות הייתה קריאה", כלומר, האם הקטעים הריקים מכל תיבה ומכל תג ואות המפרידים הקטעים הכתובים בגווילי התורה נקראו גם הם, האם הקול אמר גם את השקט? לא, משיב המדרש, "לדבור הייתה קריאה, ולא להפסקות". בהפסקות נדם הקול. "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין"! עולם שיש בו רק קול ואין הוא מניח מקום לשקט בו מהרהרים על מה שאמר הקול, הוא עולם שאפילו משה רבינו, בן האנוש היחיד בחלד שדיבר עם האלוהים פה אל פה, אינו יכול לעכלו. קול שאינו מאמין אלא בעוצמתו ובשלטונו המוחלט הוא רעש הדוחק מתוך העולם את החשיבה, את העיון, את ההתענגות על החוכמה, על האמנות, על היופי. הוא רק קצבו של השקר החלול, החצוצרתי, התופי, המחריש את הכל, גם את הלב. אם אין הַסְ, אין קיום ואין סיכוי להַסְכֵּת. אם אין שקט, אין קול. ההכרה בעוצמת הקול והרכנת הראש בפני עומקו של השקט, מכתירים את האדם בכתר החוכמה. אבל אפילו מלך, אם אין בו מעשים, מה ערך לעטרת חוכמתו? החוכמה אינה חורשת. השוורים מושכים מחרשות וחורשים. החוכמה אינה בונה גשרים, ואינה מקיפה ערים בחומות מגן, ואינה בונה בתי ספר וגואלת ילדי עניים מאיומי הדשדוש בביצות הבערות המנוולות. לשם מה ירד הקול מן השמיים, לתורה או למעשים, ללימוד הדין או לעשייתו ולאכיפת הצדק על הארץ, לעילוי הרוח או לקידום העושר הכללי. איפה מונח העתיד, בעיון ובספרים, או בחקר ביצועים, בבית המדרש או בסדנה, ביצירה או בייצור? לכאורה יד נעלמה משבצת את ילודי האישה אלה במעגלות התורה ואלה במעגלות העבודה ומבטיחה כי העולם יעמוד גם על החוכמה וגם על המעשה, אבל מה קודם ממה, עיתים לתורה במרחב המלאכה, או מלאכה לפי המעט המתחייב מצרכי הקיום במרחב התורה? איזו היא הגינה הקטנה ליד שדות הקמה, התורה היא הגינה והעבודה שדות חיטת הקיום או להפך? תלמוד או מעשה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל - ואם אתה עושה כן - אשריך וטוב לך" [אבות ו', משנה ד']. הכלכלה המניעה את גלגלי הקיום של אדם מול אדם, של חברה מול חברה, של ארץ מול ארץ, אינה רואה ב"פת במלח ובתורה אתה עמל" את האידיאל. הקדמה היא משאת הנפש. ההצלחה, האישית או הלאומית, המדידה. החוכמה רואה בכלכלה מכשיר, הכרח שלא יגונה, לא יותר. היא התכלית. תפקידה לרסן את הכלכלה, לא לסגוד לה, לתבוע כי תציית לקול ולהזהיר את העולם פן תירש את הקול. המתח בין השניים הוא עתיק-יומין. "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר, מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר, תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" [קידושין מ' עמוד ב']. ההסכמה הכללית היא אפוא כי בפסוק "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן..." [דברים ח', א'], מילת המפתח היא לַעֲשׂוֹת, כפי שהדגישו חכמים במדרש, "למד אדם תורה - הרי בידו מצווה אחת, למד ושמר, הרי בידו שתי מצוות, למד, ושמר, ועשה - אין למעלה הימנה" כי רק היא חשובה ככָּל הַמִּצְוָה [ילקוט שמעוני רמז תתע"ג]. מפני שהעשייה היא כָּל הַמִּצְוָה, ירד הקול לעולם להזהיר על-פי אלו שלטי דרכים תסלול לעצמה העשייה את הדרך, על-פי התורה או על-פי הכלכלה. חשיבותה המכרעת של הכלכלה העלתה את התורה למעלת חשיבות מכרעת עוד יותר. כשם שהצדק איננו מדרש, אלא מעשה שערכו בעשייתו, כיוון ש"ואהבת לרעך כמוך" איננו סיסמה חסודה אלא חוזה בין אדם לחברו שקיומו הוא טעמו, צריך ללמוד למוד היטב מה הוא צדק, ומה הוא אדם, ומה היא חברה, לבל תכפה העשייה את עצמה כתורה כולה. היא מנסה. היא יכולה. גדולי כוהניה ולווייה המקצים גינת נוי קטנה לתלמוד תורה ומפתים חכמים לעבוד בה ומנכסים שדות החיטה הגדולים לעצמם, מעמידים את החוכמה במבחן קשה. "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא, וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה" [משלי ל', ל"ב]. פתרונה של אזהרה חידתית זו בפי המלך שלמה הוא כי אם בעלי השררה והממון נשאו אותך על כפיים ורוממו אותך לצרכיהם והנחת להם להשתמש בך עד שנעשית נבל, ולפי רבי עקיבא לא נבל אלא נבלה ממש שריחה כבר עולה, החלץ מן הפח, צא מן המלכודת, "זַמּוֹתָ, יָד לְפֶה", שים זמם על פיך, שתוק, אל תדבר עימהם, אל תלמד אותם לא דבר הלכה ולא דבר חוכמה, כי לא אותך מנבלים אלא את התורה כולה מנבלים. "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" [דברים ח', ג'] הלחם ומוצא פי ה' אסור להם שיהיה יריבים. רעש גלגלי הכלכלה והצלילה לדממה בה נקווית ההגות, הקול והמעשה, התורה והעבודה, הם צמדים של זהב על-ידי האדם הנושא כפיו בתפילה ולופת בהן ברזל ידית המחרשה.