הבוגדים מרחוב מוזס

"מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. לעניין סעיף זה, 'סיוע' - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה" [לשונו של סעיף 99 לחוק העונשין] הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות (יום ו', 10.8.12) והמאמר הפותח את המוסף לשבת באותו עיתון, הן סיוע לאויב במלחמתו נגד ישראל. העורך האחראי נוני מוזס, העורך רון ירון והכתבים נחום ברנע ושמעון שיפר יודעים שמה שהם כותבים על התוכניות הישראליות לתקיפה באירן יגיע לידי האויב. הם אינם צריכים להתכוון לסייע לאירן, מספיק שהם יודעים שפרסומיהם יסייעו לה. העבירה שהם ביצעו נמצאת תחת הפרק בחוק המוכתר במילה "בגידה". מוזס, ירון, ברנע ושיפר הם בוגדים. לחבורת הבוגדים מרחוב מוזס יש אינטרס אחד ויחיד: לקעקע את בנימין נתניהו. אותו נתניהו שידידו שלדון אדלסון הקים, במידה רבה עבורו ולמענו, את העיתון ישראל היום שחיסל את ההגמוניה של ידיעות אחרונות ופגע קשות בקבוצת מוזס. כל האמצעים כשרים להשגת מטרה זו, כולל פגיעה בעניינים החיוניים ביותר לבטחון המדינה, כולל סיכון ישיר וברור לחייהם של מי שאולי יישלחו בידי הדרג המדיני הנבחר להפציץ באירן. עושה רושם שבעיני חבורת מוזס, האויב אותו יש לחסל אינו יושב בארמון הנשיאות בטהרן, אלא בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

המועד הכללי והנתיבים האפשריים

"נתניהו וברק נחושים לתקוף באירן בסתיו" - זו כבר אינה הערכה. זו מסירה לאויב של ידיעה חיונית ביותר, במיוחד כאשר בטקסט ניתנת מסגרת זמן מדויקת עוד יותר: לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-4 בנובמבר. וזה בא יום אחרי שאותו עיתון דיווח, גם כן בכותרתו הראשית, על כך שסעודיה הזהירה שתיירט כל מטוס קרב ישראלי שיעבור מעל שטחה. וכך, בתוך יומיים, חבורת מוזס מספקת לאירנים גם את המועד הכללי לתקיפה וגם רמזים על הנתיבים האפשריים. הדיווחים הבלתי-פוסקים של חבורת מוזס על חילוקי דעות בין הדרג המדיני לדרג הביטחוני (בהנחה שהם נכונים), משרתים גם הם היטב את כנופיית אחמדינג'אד. כל ידיעה המרמזת על הכיוון האפשרי של ההחלטה הישראלית, מסייעת לאירנים הן בהיערכות הצבאית והן בהמשך ההונאה ומשיכת הזמן מול העולם. שלא לדבר על המטרה האמיתית של הידיעות הללו: לנסות ולהשפיע על ההחלטה החשובה ביותר שקיבלה אי-פעם ממשלה בישראל, וליצור דה-לגיטימציה להחלטה הזו אם לא תיראה למוזס ולעושי דברו. זה לא עניין של חופש הביטוי. גם במדינה דמוקרטית אין שום חופש מוחלט. חופש הביטוי כפוף לחוקי בטחון המדינה, לחוק לשון הרע, לחוק הגנת הפרטיות ועוד. חופש הביטוי אינו מתיר בשום פנים ואופן לפרסם במאות אלפי עותקים את סודותיה הכמוסים ביותר של המדינה. חופש הביטוי אינו מתיר בשום פנים ואופן לעורכים ולעיתונאים להחליט בעצמם מה מסכן ומה אינו מסכן את בטחון המדינה ואת חיי אזרחיה וחייליה.

לאתר מיד את המדליפים

אם הצנזורה אישרה את הפרסומים הללו - הצנזורית הראשית, תת-אלוף סימה ואקנין-גיל, חייבת ללכת הביתה בתוך עשר דקות. יש גבול לליברליזם, יש גבול למדיניות ה"סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה", יש גבול לחשש מפני התערבות בג"ץ, יש גבול לפחד מפני חבורת מוזס. הגבול הזה נחצה שוב ושוב, והיום הוא נפרץ במצח נחושה. כאן יש לומר משהו על בג"ץ. הפחד המשתק של "מה יאמר בית המשפט", האוכל בכל חלקה טובה במערכות השלטוניות, עלול להיות בנפשנו אם ישפיע גם על הכרעות ביטחוניות גורליות. חובתם העליונה של המנהיגים הנבחרים לעשות - במסגרת החוק - את מה שנראה להם נכון ונחוץ. וזה אומר גם להפעיל את הצנזורה במלוא סמכותה, גם אם פירושו של דבר יהיה לסגור את ידיעות אחרונות לכמה ימים. גם בתוך מערכת הביטחון ובדרג המדיני חייבים למצוא מיידית את המדליפים. זו כבר לא דליפה; זה שיטפון. מי שיוצא מפגישה עם שר הביטחון בנושא אירן ומספר לעיתונאים על תוכנה - צריך להישלח לכלא. מי שמדווח על המתרחש בפגישות בלשכת ראש הממשלה - צריך לשבת בתא הסמוך. אם נתניהו וברק אינם מצווים עכשיו, ברגע זה, על חקירה מקיפה של המשטרה והשב"כ לאיתור המדליפים - הם נושאים באחריות הישירה להדלפות ולתוצאותיהן. אבל האחריות הראשונה והחד-משמעית היא של מוזס, ירון, ברנע ושיפר. נניח שהם מקבלים הדלפות מהימנות; נניח שהם בטוחים שתקיפה באירן תהיה הרסנית למדינה; נניח שהצנזורה מאשרת להם לפרסם את זה - עדיין יש משהו קטן שנקרא "שכל ישר" ומשהו קטנטן שנקרא "אחריות". עיתונאי אינו יכול להפוך לראש קטן ולומר: אישרו לי אז זה בסדר. עיתונאי הוא קודם כל אזרח המדינה ומחויב לחוקיה, ושימו לב שהסעיף מחוק העונשין בו פתחנו כלל אינו מתייחס לשאלה האם הפרסום היה נכון או לא והאם הוא אושר או לא אושר בידי הצנזורה. המחוקק קבע בצורה הכי ברורה: עצם הפרסום הוא עבירה, החמורה ביותר בחוק העונשין. נקודה, סימן קריאה.