במהלך חייו של אדם בעולם הזה הוא חותר להשיג יעדים שונים שלפעמים הם מתנגשים וסותרים זה לזה. ניקח לדוגמה את החתירה האובססיבית של כמה אנשים אצלנו להשיג שלום עם השכנים - לאורך שנים צעקו פה בקולי קולות שתמורת שלום עם סוריה, יעד נעלה ביותר לכאורה, צריכים לוותר על הרי הגולן; דומה שאפילו כעת יש עדיין המבכים את "ההחמצה הגדולה" בכך שלא עשינו איתם הסכם שלום כל עוד זה היה אפשרי, אבל כל מי שעיניו בראשו רואה בהחמצה הזאת את ההשגחה הפרטית ששמרה עלינו מפני המהלך המסוכן. הרי לא קשה לדמיין לאיזו מציאות ביטחונית היינו נקלעים לאחר נפילתה הצפויה של "בת בריתנו" הצפונית לידי מה שמכונה האיסלאם הקיצוני, או סתם לידי שליט שאינו רואה עצמו מחויב לחתימה של קודמו.
ועובדה בולטת היא שאצל החותרים - בהתמדה מעוררת התפעלות, יש לציין - לשלום עם השכנים, קשה לזהות סימנים, אפילו קלושים, של חתירה לשלום עם האחים. לפעמים הם נדמים לי כאותו ילד שמאס בהוריו, בגבולות החינוכיים שהם מתעקשים להציב בפניו, והוא מאמץ לעצמו הורים אחרים, לכאורה מפנקים יותר. ה"הורים" החלופיים מאמצים אותו אל חיקם בחדווה רבה. גם הם לא סובלים את הוריו החוקיים, שלטעמם הם יותר מדי מוצלחים, ועבורם זו הזדמנות להינקם בהם. מה גם שההצלחה של ההורים המקוריים מתפרשת אצלם כאילו היא באה על חשבונם, כאילו מה שיש להם נגזל מההורים החלופיים. הם למדו בדרך הקשה שלקחת מההורים החוקיים משהו בניגוד לרצונם - אין בכוחם, כעת נקרתה לידם ההזדמנות להשתמש בכוחותיו של הבן הסורר כדי לפגוע בהוריו והם מנצלים את ההזדמנות כמיטב יכולתם.
אלוהי העניינים הנחותים איזה מזל שלכל זוג הורים יש גם את הרבונו של עולם כשותף; כי השותף השלישי הוא זה ששומר עלינו מפני השטויות של עצמנו. כמו במקרה של השכנה הצפונית, שהקב"ה הניע אותם להתעקש על פרטים שוליים וזה מה שמנע את השגת ההסכם. ולכאורה, על הקב"ה ניתן לסמוך תמיד, אז מה רע? לא רע לסמוך עליו, להפך, זה טוב מאוד, אבל הדרך הנכונה ללכת בה היא לעשות בעצמנו את המהלכים הנכונים ורק אז לסמוך עליו שיצליח את דרכנו. לא שאנחנו ננקוט מהלכים, מה שבא לנו, לעתים קרובות הפוך מרצון ה' כפי שהוא מבוטא בתורה הקדושה, ונסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה במקומנו, שבכל מקרה יסובב את הדברים כך שאנחנו לא ניפגע. כי בינתיים, זה מה שעשינו בעשרות השנים האחרונות בטענה שעניינים מדיניים ופוליטיים אינם מעניינו של הקב"ה, אלא הם כביכול עניינים נחותים מדי עבורו והוא לא מתעניין בהם.
אבל האמת הפשוטה היא שהעניינים הנחותים לכאורה, הם העקרוניים ביותר בקשר שלנו עם הקב"ה. בכך הרי פותחת פרשת השבוע עֵקֶב [דברים ז']: [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. ורש"י מסביר את השימוש במילה החריגה עֵקֶב: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תִּשְׁמְעוּן. כי במצוות ה"כבדות" כמו לא תרצח וכדומה, אדם אינו נוטה להיכשל בקלות. הבעיה היא עם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. והבעיה היותר חמורה היא שאם לא נזהרים זהירות יתר במצוות הקלות, מתדרדרים והולכים עד שמזלזלים גם במצוות החמורות. מפני האפשרות הזאת מזהיר אותנו משה רבינו בפרשת השבוע בפרט ובספר דברים בכלל, מפני חוסר ההקפדה על המצוות הקלות.
בעצם, יותר משמזהיר אותנו משה, בפרשת השבוע ובכלל, מפני זלזול במצוות הקלות - הוא מדריך אותנו כיצד להתקדם, עקב בצד אגודל, מעלה-מעלה בעבודת ה' שלנו. וכתוצאה מכך, הוא מבטיח, תעמיק ותתייצב גם האחיזה שלנו בארץ המובטחת. ולכן הוא פותח בלשון עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, שיכול להתפרש כתנאי, כפירוש רש"י, אבל גם כסיבה לתוצאה; על דרך מה שאומר הקב"ה ליצחק אבינו [בראשית כ"ו]: [ג] גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. [ד] וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. [ה] עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וכאמור, הדרך שהוא מציע מורכבת מריבוי פרטים, מצוות קלות לכאורה שצריכים לשמור.
אחת שאלתי מאת ה' דומה, כי מי שהבין וניסח הכי טוב את ההנחיות שמציע לנו משה רבינו בפרשת השבוע, הוא דוד המלך; בפרק כ"ז בתהלים, פרק אותו נתחיל לקרוא בראש חודש אלול, בעוד כשבוע, פעמיים בכל יום, הוא מביע משאלה: [ד] אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: אומר המדרש כי על המשאלה הזאת הגיב הקב"ה בתמיהה: בַּתְּחִלָה אתה אומר, אַחַת שָׁאַלְתִּי, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'. וחזרת ואמרת, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (???). כאילו, תחליט, מה הבקשה האחת שלך. דוד לא נשאר חייב: אמר לפניו, רבונו של עולם, לא יהא העבד שוה לרבו? בתחלה לא באת עלי באחת, שנאמר [פרשתנו י'] [יב] וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ. ואחר כך, פתחת עלינו במצוות הרבה, שנאמר (בהמשך הפסוק) לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. הנה, דיו לעבד שיהא כרבו.
הפסוק הנ"ל מפרשת השבוע עשוי להתפרש היטב על דרך פירושו של בעל ההפלאה (למסכת כתובות) לפסוק שאומר דוד המלך: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' וגו'; הזכיר בזה מעלה נפלאה שאמרנו למעלה, שיגדל אהבת חשק עשיית המצוה והלימוד בבית ה' בלי שום ציור שכר, אלא המצוה עצמה, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ תמיד. וזהו שהכפיל "אַחַת שָׁאַלְתִּי" "אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" רוצה לומר, אותה הבקשה עצמה תתחזק אצלי בכל יום יותר, ולבקש אותה הבקשה עצמה מחמת חשק המצוה יותר, שיגדל אצלי (חשק המצוה). ועל אותה הדרך גם נפרש את הפסוק: וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ; אחר כך יש עוד כמה וכמה פרטים, דרישות המוצגות בפנינו, אבל הן מלמדות אותנו כיצד ליישם את יראת ה' הנדרשת מאיתנו; לומר לנו שיראת ה' זה לא רק רגש בלב אלא גם ביטוי בחיי היומיום שלנו, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד (...).
"ואכלת ושבעת וברכת" ועד כדי כך חשוב הפן המעשי בעבודת ה', שיש בפרשה שני פסוקים הפותחים במילה ואכלת [פרק ח']: וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. הפסוק הזה בא בהמשך לתיאור מעלותיה של הארץ, כולל פירוט שבעת המינים שבהם נשתבחה: [ז] כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. [ח] אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. הפסוק השני שפותח ב-וְאָכַלְתָּ הוא בעצם הפסוק הראשון; בפרק הקודם כתוב: [טז] וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. ברור לגמרי שבפסוק הזה לא מדובר באותה אכילה שעליה מברכים ברכת המזון או כל ברכה ידועה אחרת. בכל זאת משתמש משה רבינו במילה הזאת כי יש קשר פנימי בין שתי האכילות.
דומה כי מכל הפעולות הטבעיות לאדם, האכילה טומנת בחובה את הסכנה הכי גדולה להתבהמות. והרי, כמו שראינו בשבוע שעבר, משה רבינו מדריך אותנו כיצד להגיע למדרגת אדם, להתרחק מהבהמיות. לכן הוא מצווה אותנו לברך (לאחר האכילה) אֶת-ה' אֱלֹקֵינוּ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לנו. הסדר הוא ברכה אכילה ברכה; מברכים לפני האכילה ומברכים לאחר האכילה. כאמור, אכילה היא פעולה טבעית לכל בעלי החיים; כלומר, היא פעולה בהמית במהותה. על-ידי הברכה אנחנו מעלים את האכילה למדרגה שמעל המהות הבהמית הטבועה בה ומחברים אותה לאלוקות. את זה אנחנו עושים באמירת נוסח הברכה: "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם (...)".
כאמור, הציווי לברך בא לאחר איזכור שבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל. הברכה אמורה לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המינים הנאכלים וקצר המצע מפירוט הרעיון הזה כעת. מצד שני, עוד קודם אנחנו מצווים: וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ (...). על האכילה הזאת אנחנו לא מצווים לברך... כי האכילה הזאת פירושה התרחקות מוחלטת מהם וממה שהם מייצגים, וכידוע, אין אצלנו ברכה על הימנעות ממשהו רק על פעולה חיובית מברכים. גם העמים האלה הם שבעה במספר והם מייצגים את ה'לעומת זה' של שבעת המינים, כלומר את המידות הרעות בנפש. לכן עלינו להתרחק מהם עד הקצה האחרון. והרי במו עינינו אנחנו רואים כי מי שמתקרב אליהם ומקרב אותם - נהיה רע כלפי אחיו ר"ל. מצד שני, מי שמקפיד לברך תמיד יעדיף את טובת אחיו על פני טובת האויב.
