עֵקֶב נַפְשֶנוּ חִכְּתָה וְעֶינֵינוּ צוֹפִיוֹת נַפְשֶׁנוּ הוֹמִיָּה וְנִשְׁאֲרוּ תְּהִיּוֹת עַל הַתְּחִנָּה וְעַל דְּבָרוֹ הַנּוֹקֵב וּמָה יֶלֵד יוֹם וָּמה יִהְיֶה עֵקֶב הֲבָאָרֶץ בֶּטַח נֵשֵׁב מֵאֲשֶׁר חָרַדְנוּ בָּא לֹא מְבוֹשֵׁשׁ אוֹיֵב בַּשַּׁעַר זוֹמֵם וְלֹא חוֹשֵׁשׁ מֵהַבְטָחַת הַשֵּׁם לְעַמּוֹ בְּעֵקֶב וְנָשַׁל ה' גּוֹי-צָר וְאוֹיֵב מִקֶּרֶב יַרְחִיק וְהוּא יְקָרֵב זָכוֹר נִזְכּוֹר כִּי בִּטְחוֹנֶנוּ בְּיָדֵינוּ נַחֲרוֹשׁ וְלֹא נַחֲרִישׁ וְיִלָּחֵם לָנוּ כִּי בְּרִית וָחֶסֶד נָתַן לָנוּ וְנִשְׁבַּע לֹא יִטֹּש ה' עַמּוֹ וְעֶלְבּוֹנוֹ יִתְבַּע וְהָחוֹב פָּרוֹעַ יִפְרַע שים תורה בארץ בבואך שמה אחרי הַתְּחִנָּה של משה אל האלהים שלא נענתה, בקש משה לאמר לעם, כי תְּחִנָּתוֹ הָיְתָה אך ורק למען טובת העם ולא למענו, כי משה רצה שהעם ילמד לקיים את החקים והמשפטים שבתורה בארץ אשר באים לְרִשְתָהּ. (דברים ד/ד) . והרי משה הוא אשר בֵּאֵר את התורה שֶׁקִּבְּלָהּ בהר סיני. הכתוב מלמדנו גם כי משה בקש להדגיש שֶׁתְּחִנָּתוֹ בפרשת ואתחנן אל הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ עם העם, לא הייתה מתוך חֶמְדָּה לְהַנְהִיג את העם ולהיות המצביא המוליך עמו מנצחון לנצחון. הוא בקש לחנך וללמד את העם, אנו רואים זאת אם נשוב אל הפסיק האחרון בואתחנן שם נאמר: ושמרת את המצוה ואת הָחֻקִּים ואת המשפטים אשר אנכי מצוה היום .(ואתחנן ז/יא) ואחריו בא הפסוק הפותח בפרשת עקב כהמשך : והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך (ד/יב) . מכאן למדים אנו שהדגש הוא על קיום מצוות התורה בארץ כסדרן ולא כפי קוימו במדבר, בנדידה ממקום למקום מבלי שהם יכול לקים את כל מצוות התורה. דבר נוסף נשמע מדברי משה ומן הקשר שדברנו עליו, הוא הקשר בין התורה לבין הארץ, היוצא מזה כי כל המנתק את הקשר לתורה , הריהו כמי שמנתק עצמו מן הארץ, לעתים כיורד ממנה ולעתיד כופר בתורה ובתוכנה. אדם כזה אינו נותן דין וחשבון לעצמו מדוע בחר הוא או הוריו לבוא לארץ הנלחמת על קיומה, הוא מתעלם מהיותו צאצא לבני ישראל יוצאי מצרים. בשבתו בארץ הוא מקים ביודעין ובלי יודעין את מצות ישוב הארץ לכן נכון לאמר: שים תורה בארץ בבואך שמה כי אז: ברוך תהיה מכל העמים (ז/יד) ולא יהיה בך עקר או עקרה, ולא דוקא עקר פיזיולוגי, אלא מתנכר ומתנכרת לעם ישראל ולארצו, כי מקומו של עם ישראל שלא כיתר העמים בארץ ישראל אליה הוא בא במצות האלהים. והישיבה בארץ תנאי לחיים ברוכים וטובים , זאת אם לא נִתָּפֵשׂ לתורות אחרות המבטיחות חיי אֹשֶׁר . הרי מקור כוחנו בתורתנו,שבה נקבעה זכותנו לשבת בה. תורה זו גם מצוה עלינו לקים חֻקִּים ומשפטים שבתורה. מכאן שהקשר של העם אל ארצו הוא תנאי לקיומו של עמנו, זה שמבדיל אותנו מכל העמים. (לא כפי שנאמר ע"י ה"נאורים") . כך שטורקי עובר לגרמניה והופך גרמני ואלגירי עובר לצרפת והופך צרפתי וכיוצא בזה. אשר לתרי"ג המצוות שבתורה, שפה ושם מעיקים על אי אלה מבינינו, אומר להם כך: חלקם של המצוות הוא בינך לבין אלהיך וחלקם הוא בינך לבין חבריך. להזכיר לך כי כשאתה חוטא לאלהיך הוא מכפר עוונך (בכפורים) כשאתה מתקן דרכיך כלפיו, אך לחטאים כלפי חבריך אין השם מכפר עליהם, אלא רק חבריך שפגעת בהם, רק הם יכולים למחול לך על פגיעתך בהם זאת אם תבקש מהם מחילה ותתקן את העול שעשית להם.
ענוה ולא גאוה ושכחה ומשה היה ענו מאד מאד מכל אדם ,למרות גדולתו וְעָצְמָתוֹ, הן כנביא אהוב על הקב"ה והן כמנהיג שהנהיג את בני ישראל, כרועה נאמן שהוציא את צאן מרעיתו מעבדות לחרות. לכן נדרשת מכל אחד מאתנו מעט ענוה בהיותנו מנהיגים או סתם בני אדם ואין לאמר: אני ואפסי אין . לגאוה יש השלכות פסולות רבות, האחת והעיקרית שבהן השכחה. זה קורה כאשר: רם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ואז: ואמרת כוחי וְעֹצֶם ידי , זה המסדרון לכשלון ולאסון. הדבר מקבל ביטוי חזק בשטח החברתי כאשר אתה מסתכל על חברך מגבוה ומתנשא עליו. חובה על כל אדם לשים עצמו במקום חברו, כשם שאיננו רוצה שיתנשאו עליו, אין הוא צריך להתנשא על זֻלָּתוֹ יהיה תפקידו אשר יהיה. רְאֵה משה ומעמדו, ככל שרב כוחו, רבה ענותונו. מסופר על אלברט איינשייטן גאון הדורות שהי הלו על מה להתגאות, נגש בענותנות לעזור לילדה קטנה בהכנת שעורי הבית שלה במטמטיקה. מכאן שהענוה חשובה מול האלהים שהראה לישראל את כוחו ועצמתו בהוציאו אותו ממצרים, מידי פרעה ששם עצמו אלהי המצרים. ניתן להשתחרר מרוממות לב אל מול האלהים כאשר יש לאדם תובנה שכוחו בא לו מן האלהים ולא בזכות עצמו , כדברי הכוזרי (ספרו של יהודה הלוי) הכל ממנו (מאלהים) ולא ממנו (מאתנו) . כאשר רם לבבך ואתה שוכח מה הוא מקור כוחך , אתה גוזר על עצמך אבדון . ואל תשכח דברי אבותנו: "דע מנין באת ולאן אתה הולך ראוי להביא את דברי עקביא בן מהללאל שאמר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת, מִטִּפָּה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רִמָּה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לִתֵּן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כאשר האדם זוכר את הדברים האלה , מתעוררים בו העוז, הגבורה והתושיה שנתנו לו על-ידי בוראו,והוא גובר על אויבי עמו ויכול גם להביסם.
וחיית בה לשון הפרשה איננו משאיר מקום לספק כי התורה היא תורת חיים ונועדה לבני אדם חיים על האדמה ולא לאלה שנמצאו תחתיה, שנאמר: לא המתים יְהָלְלוּ יָהּ ולא כל יורדי דוּמָה. התורה נועדה לקים את הכתוב וחיית בה. חֱיֵה כאן בעולם הזה והרבה במצוות ובמעשים טובים שישארו אחרי לכתך מן העולם הזה. לפיכך אנחנו מוצאים כי הפרשה מבטיחה באהבה למי שמקיים את החוקים והמשפטים את כל הטוב שבעולם הזה וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פרי בטנך ופרי אַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ ותירושך ויצהרך שְׁגַר אלפיך וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אשר נשבע לַאֲבֹתֶיךָ לתת לַךְ. (ז/יג) כל שנדרש מן האדם עלי אדמות לקים את מצות התורה בעשית טוב לאחרים ולתת להם מִשֶּׁלוֹ לא על-מנת לקבל פרס או שכר, אלא לשם שמים . זאת בבחינת: שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו. אנו רגילים גם לכנות עושי מעשים טובים אלה שרואים בשכר מצוה המצוה עצמה, הם נחשבים כמלאכים בצדקנותם , אלא שאלה עולים על מלאכי שמים שכל מלאך עושה שליחות אחת ואילו האדם עושה שליחויות מצוה רבות. לשם המחשת דברי רש"י האומר שהמתחיל במצוה עליו לגמור אותה, רגיל אני להביא את המעשה על המלך והעני שכבר הבאתי אות בעבר שטעמה טוב.
מלך אחד התחפש, לעני יצא לראות איך נוהג עמו זה עם זה. משהגיע בערב שבת לעיירה יהודית, פנה בדרכו אל בית הכנסת שם פגש בו ראש הקהילה האמיד אך התעלם ממנו. גם בצאתו מבית הכנסת אותו ראש קהלה התעלם ממנו שוב.כי הוא דל ואביון חסר חשיבות. והנה בטרם יצא המלך מבית הכנסת, פגש בו אחד המתפללים שלפי לבושו נראה כאיש דל אמצעים, אותו מתפלל הזמין את ה"האיש העני הזר" לביתו לעשות את השבת אתו ועם בני משפחתו. המלך המחופש נענה להזמנת האיש בחפץ לב. משנכנסו האורח והמארח לבית הדל ברכו בשבת שלום ותיבו סביב שולחן הסעודה שהיה כבר מוכן. האורח ראה עשרה ילדים מצטופפים סביב השולחן כדי לתתלאורח מקום . אחרי הקידוש הגישה אשת המארח את הארוחה , שכללה לחם, ירק גינה, ודג אחד, האמור להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך ברכת המוציא ושם בצלחת של האורח את החלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. האורח היה נבוך ובקש מהמארח שיפטור אותו מאכילת הדג . אמר לו המארח: השם שלחך אלי לזכותני בעשית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע ממני לגמור אותה? אנא אכול את הדג והשם יגמול לך ולנו מחסדיו והוסיף: אל יצר לבך על כך. בני המשפחה שמחים אף הם בעשית מצות הכנסת אורחים ושארית הדג תספיק להם. המלך אכל ושבע והדג בצלחתו לא פחת. אמר המארח לאורח הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה. למחות בצאת השבת אחרי ההבדלה, ברך האורח את המארח והלך לדרכו כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בערב שבת ובשבת בגלל מצבו. לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון לבית המלך הדבר היה רע בעיניו שמא הוא נתבע למשפט. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל למשפט? בהכנסו לאולם מצא את שם את האורח שהזמין לביתו בלבוש מלכים יושב על כס המלוכה לא האמין למראה עינו , שפשף עינו ונוכח לדעת כי היושב על כס המלך אינו אלא אותו אורח שזימן לביתו... מהר העני להתנצל בפני המלך על כי לא עשה די לבודו בארחו אותו והרי הוא מלך, המלך הִסָּה את האיש הנצב לפניו ואמר לו: אל תתנצל ואל תחשוש בני, לו רבים היו נוהגים כמוך, עושים מצוה כהלכה מבלי לצפות לגמול עליה והיה שכר מצוה. מצוה , לא היה דל ואביון בממלכה. היטבת עשות בני, לכן אני שמך בארמון זה כמארח וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי.
אַשְׁרֵי בֶן אֱנוֹשׁ הַשָּׁמֵחַ בְּחֶלְקוֹ גָּם הַמָּרוֹר שֶׁיוֹכַל יִמְתַּק לְחִכּוֹ וְהַמֵצֵר כִּי לֹא קִבֵּל כֹּל תַאֲוָתוֹ יִקָּבֵר עֵרוּם וְלא יִקַח הוֹנוֹ אִתּוֹ וְהַנּוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ וּמֵטִיב עִם זֻלָּתוֹ הוּא מֵטִיב עִם עַצְמוֹ וּפָּמַלְיָתו ֹ כִּי זֹאת הַתּוֹרָה עַל רֶגֶל אַחַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בּחֶן וּבְנַחַת עָשִׂיתָ מִצְוָה אֱלֵיהָ הִתְחַבֵּר אַל תִּתְמַהֲמֵהַ לְסַיְמָהּ פֶּן תְּאָחֵר עִם צַדִּיק תִּצְטַדַּק וְקֶשֶׁר חַזֵּק וּמֵרָשָׁע לֹא תִּוָּשַׁע וּמִמֶּנּוּ הִנָּתֵק אִם יָרוּם לִבֶּנו כִּי חֲזָקִים אָנוּ נִמְצָא כִּי כֹּל יְדִידֵינוּ מִפָּנֶינוּ פָּנוּ נִשְׁקוֹל הֵיטֵב כֹּל צַעַד וְשִׂיחַ פֶּן בְּחוֹמָה בּצוֹרָה רֹאשֶנוּ נַטִּיחַ כִּי רְחוֹקִים עֲדִָין יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ 