בלי חסד לחסידי המדינה ה"פלשתינית"

יש דבר שעליו יש הסכמה כמעט מקיר לקיר - מוושינגטון ועד ירושלים, מברלין ועד לונדון, ייתכן כי אף בסיאול ובטוקיו: על נשיא סוריה בשאר אסד לעזוב. הוא איבד את הלגיטימיות למשול כיוון שהוא טובח בעם הסורי. כך אמר מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן, ואף איים באימת בית הדין לפשעים נגד האנושות. יש דבר שעליו יש הסכמה רחבה מקיר לקיר - מוושינגטון ועד ירושלים, מברלין ועד לונדון, וייתכן כי אף ברומא וטוקיו: טוב שהעם הלובי ניצל מידי רב-הטבחים מועמר קדאפי. עכשיו, לאחר שנרצח, תבוא הישועה לעם הלובי, ולכל המדינות שעושות עסקים עם לוב המשוחררת. יש דבר שעליו יש הסכמה מוחלטת מקיר לקיר - מוושינגטון ועד ירושלים, ממוסקבה עד בייג'ין, מהודו ועד כוש - שראוי כי העם הפלשתיני יזכה במדינה. אם רק יוושע העם הפלשתיני מיד הנוגש ויממש את זכותו הלגיטימי למדינה, מיד יפרוש הקדוש-ברוך-הוא טלית של שלום על ירושלים הפלשתינית, ועל כל העולם כולו תרד השלווה של ימות המשיח. אמיתות אלו ניתנות לשחזור מדויק גם בירדן ובמצרים, בעירק, באירן, בתימן, בערב הסעודית, בבחריין וגם בפקיסטן. אם רק ישוחרר העם הפלשתיני/בחרייני/עירקי/תימני/סעודי/אירני/סורי/מצרי/ טורקי לבנוני/פקיסטני מכבלי הרודנות (שמאחוריה ניצבים ללא ספק ארצות-הברית והציונות העולמית), יישמע משק כנפיה של יונת השלום מקצה העולם ועד קצהו בשל השקט המבורך שישתרר על פני ממלכת האיסלאם. אליה וקוץ בה: מתברר שפני הדברים אינם כאלה. שחרור העם הסורי אינו מביא רגיעה בערים שבהם שולטים המורדים אלא להפך, האלימות עלתה לגבהים שלא שוערו. בעירק ששוחררה מן הרודן טוהרו אזורים שלמים מן המיעוטים - נוצרים, דרוזים שיעים, עלאווים. כשהוחל בה שלטון העם העירקי, הגיע מפלס פעולות הטרור לשיאים חדשים, מאות נהרגו ואלפים נפצעו תוך שבוע. במצרים חלה עלייה חדה באלימות הנקוטה נגד המיעוט הקופטי - גירוש, שריפת כנסיות, וקריאה להחיל את מס הגולגולת (הג'יזיה) על הקופטים. על המלחמות הפנימיות בעם הלבנוני אין מה להוסיף. גם העם התימני מפולג לדרום וצפון מזרח ומערב, מאות נהרגים בפיגועים לכאן ולכאן. במזרח ערב הסעודית מלחמה מתמדת בשיעים, ובבחריין העם הבחרייני בוחר לבעוט במיעוט הסוני. בלוב הכרת הטובה של העם הלובי למשחררם הבריטי כה גדולה עד כי חוללו בתי העלמין של הצבא הבריטי מימי שחרור לוב מיד הכובש הגרמני. קרוב אלינו העם הפלשתיני ששוחרר מן השליטה הישראלית בעזה נאלץ להסביר את האלימות השוררת בו - נגד נשים, נוצרים, וכן בקבוצות החמושות בינן לבין עצמן - בכיבוש הישראלי שהסתיים לפני 7 שנים. מה לעזאזל קורה כאן? מדוע הכל פועל הפוך? מדוע קופי ענאן אינו מבין דבר וחצי דבר בעולם שאותו היה אמור להכיר מתוקף תפקידו? כאשר ניסוי אינו מספק את התוצאה הצפויה על-פי התיאוריה, יש לבדוק שתי אפשרויות. האחת, שהתיאוריה אינה נכונה, והשנייה, שמרכיבי הניסוי אינם נכונים. במקרה זה הנתון היסודי הקרוי עם, people, הוא השגוי. אין עם סורי ומעולם לא היה. בסוריה ישנם מאז ומעולם שבטים שונים, דתות ואמונות שונות, עלאווים, דרוזים, נוצרים, שיעים, סונים וכמובן כורדים. האומה הסורית שנוצרה בעקבות המנדט הצרפתי לא הייתה ולא נבראה, ולעולם לא תהיה. זהו המצב גם בעירק, שהיא שרטוט גיאוגרפי שבו מצויים שבטים וקבוצות אתניות שאין ביניהן שום אחווה - אשורים, נסטורים, שיעים, כורדים סונים - שגם הם מחולקים לשבטים. יש לעומת זאת היסטוריה של שנאה הדדית, שאין לה קשר לגבולות המנדטוריים שהתווה הקולוניאל הבריטי, שנאה המתפרצת כל אימת שהשלטון הכפוי מתרופף. על ה"עם" הפלשתיני שהומצא לצורך המלחמה ביהודים אין להכביר מילים, כי הוא בדיוק כמו ה"עם" הירדני - אוסף של שבטים שהמשותף להם הוא בעיקר השנאה האנטישמית ליהודים. ה"עם" האירני גם הוא אוסף של כ-80 קבוצות אתניות שונות זו מזו - הפרסים, הזורואסטרים האזרים והכורדים ועוד ועוד - המדברים בעשרות שפות שונות ומאמינים בדתות שונות. כולם מוחזקים ביחד, באלימות, תחת הח'ליפות השיעית הזקוקה לנשק גרעיני לא רק נגד היהודים והמדינות השכנות, אלא כלפי פנים נגד השבטים הסוררים. אפילו מצרים שבה יש שלטון יציב והומוגני יחסית, אינה בטוחה בלאומיותה עד כדי כך שתוכל להניח לקופטים לחיות ללא התעללות קריסטופובית. המושג "עם" או "לאום" בגבולות שהיתוו המעצמות בסוף מלחמת העולם השנ ייה כהכנה לעולם מודרני, אינו רלוונטי. מדובר בעשרות עממים וקבוצות אתניות כמתואר בספר הספרים, שכל אחד מהם פלש לשטח וגרש או השמיד את אלה שהיו בו לפניו, או מצפה להזדמנות לעשות זאת.

דוח אדמונד לוי צודק

בכל המזרח התיכון כולו יש עם אחד שעונה למושג עם או לאום, בעל תרבות, שפה ודת מוגדרים, שהוא ריבון בגבולות הגיאוגרפיים והמדיניים שבו הוא יושב - עם ישראל. את העובדה הזו אפשר לאשש גם על-פי רמת האלימות הבינעדתית המצוייה בישראל. העדה הרוסית אינה טובחת בעדה האתיופית, העדה החרדית אינה רוצחת עדה חילונית, או להפך, וכל גילוי אלימות שיש בו שמץ של עדתיות זוכה לגינויים מקיר לקיר. הגורם המאחד חזק לאין שיעור מן הגורמים המפרידים, ולכן מרבית האלימות הקיימת היא אקראית-הורמונלית, או קשורה לפשע, שגם הוא אינו עדתי. שיעור אלימות גבוה מצוי דווקא במיעוט המוסלמי, העוטה איצטלה "פלשתינית". למרות האמור לעיל, דווקא עם ישראל הוא זה שנדרש לוותר על גבולותיו המדיניים הגיאוגרפיים ולמסור את לב ארצו לשבטים המתגדרים בזהות "פלשתינית" שהמציאו יש מאין. היכן ההיגיון המנחה את המוסדות הבינלאומיים? האם נסתתם אי-שם בשנת 1922 עת היה ווינסטון צ'רצי'יל שר המושבות? אבל הרי מעולם לא מצאנו היגיון בכל האמור בעם ישראל, חוץ מהבלחות קצרות מועד. יש עוד עם גדול המצוי במרחב, שמשום מה, למרות שהוא יושב בגבולות גיאוגרפים-דמוגרפים ברורים, שגבולותיו המדיניים אינם זוכים להכרה: העם הכורדי. יש לו שפה משלו, דתו המוסלמית לא תורגמה לאנטישמיות, ורובו המכריע יושב בשטח מוגדר הקרוי כורדיסטן. אלא שהשטח מחולק שרירותית, נגד רצון תושביו, בין ארבע מדינות שאינן מדינות לאום - סוריה, עירק, טורקיה ואירן. דווקא לעם הזה - היחיד מבין המוסלמים שקיימת בו הלימה בין שטח דמוגרפיה ולאום - אין מדינה. מוושינגטון ועד ירושלים, ממוסקבה ועד טוקיו אין איש מוחה על כך שארבע מדינות מוסלמיות שאינן עמים מחלקות ביניהן בכוח את אדמתו של עם אחד. על-פי הסדר העולמי הקיים, יש מדינות שבהן שוררת אלימות נוראה, מלחמת אזרחים ומסעות רצח המוני הן "עמים" בעלי זכויות לאומיות ולעומתן עמים החיים על אדמתם מתוך הרמוניה פנימית משוללים זכויות לאום. שמישהו יסביר את ההיגיון או הצדק המגולמים בעובדות אלו. דוח אדמונד לוי אודות מעמדם החוקי של שטחי ישראל שהיו תחת כיבוש ירדני עד 1967 הפך שנוי במחלוקת. המחלוקת אינה אודות מעמדו החוקי של השטח: הוא אינו שטח כבוש כיוון שבין 1949-67 לא היה בו ריבון חוקי אלא כיבוש בלתי חוקי, ולכן כיום, 43 שנה לאחר השחרור, הוא חלק מן הריבונות הישראלית שירשה ישירות את המנדט הבריטי. בזאת מודים גם מתנגדיו החריפים של הדוח. החולקים מצביעים על כך שהדוח מתעלם לכאורה מקיומו של ה"עם הפלשתיני" בשטח זה, ואינו מתייחס לשאלה, מה ייעשה ב"עם" הזה, אם תוציא מדינת ישראל את השטח מחזקתו של צה"ל ותשיב אותו לחיקה החוקי. אין מנוס מחלוקת הארץ לשני עמים, הישראלי והפלשתיני, אומרים בני הפלוגתא של דוח לוי, שכן רק מדינת לאום לעם הפלשתיני יכולה להביא שלום. אלא שכל הטיעון הזה נופל על פניו כאשר מובהר כי המושג "עם פלשתיני" זהה ל"עם סורי", ל"עם תימני", ל"עם ירדני" או ל"עם לבנוני". הוא נופל על פניו עוד יותר, כאשר בני הפלוגתא מתעלמים מבני ה"עם הפלשתיני" שהם תושבי מדינת ישראל, שאין להם שום כוונה להתאזרח במדינה הפלשתינית התיאורטית. יתר על כן, אין ספק שמדינה של "עם פלשתיני" תהיה כמו כל המדינות המלאכותיות האחרות במרחב, ותידרדר חיש מהר לאלימות שבטית נוראה נגד שכנותיה ובתוך עצמה ונגד שכנותיה. דוח אדמונד לוי מתעלם מן ה"עם הפלשתיני" כיוון שאין עם כזה, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה, אלא אם ישראל תקים אותו בעצמה על עצמה. במציאות, כל המדינות סביב מדינת ישראל עוברות עתה פירוק לגורמיה השבטיים, אתניים, דתיים ועדתיים, שמעולם לא היו חלק ממדינה כלשהי. הם היו לכל היותר דוכסי מלחמה, War-lords, שסמכותם מוגבלת ליכולתם לדכא באלימות שבטים אחרים, עד למהפך האלים הבא. החדשות הטובות הן, שהתפרקות המדינות לגורמים מחלישה אותם מכדי היות איום קיומי על מדינת היהודים. החדשות הרעות הן שכל המרחב הופך לחמאסטן אחת גדולה שאיתה אין משא-ומתן מדיני, אלא רק התכתשות חצר-אחורית בין "חומת-מגן" ו"עופרת-יצוקה". זוהי מציאות קשה, והיא במיוחד קשה על חסידי המדינה ה"פלשתינית", המוצאים עצמם דוגלים בפתרונות של המאה ה-19 באירופה לבעיות הג'יהאד השבטי של המאה ה-21 במזרח התיכון.