החרטה של ארי שביט

הקטליזטור לתובנה העמוקה של מר שביט היא העובדה שבסוריה מתחרש טבח נורא ואסד מתגלה במלוא אכזריותו כמנהיג. סביר להניח שהערכתו של מר שביט היא שאסד עומד לקראת סיום הקריירה העקובה מדם שלו, וממילא הבאים אחריו יהיו "האחים המוסלמים" או יותר גרוע מכך. הנה הציטוט מלבת המאמר כפי שהובא גם במאמרי דעות אחרים: "אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר הייתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה... הרמה הסורית הייתה נהפכת לחור שחור ומסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני...". אדם סביר יניח שמר שביט לא הצליח לחזות את העתיד אף על-פי שהיו "נביאי אמת" אשר עשו זאת. אם המדובר במימד האישי, ניחא, אך אם המדובר במנהיגים, הסיפור שונה לחלוטין. ההיסטוריה האנושית גדושה ב"חרטות" של מנהיגים או אנשי רוח שהתאכזבו מתחזיותיהם לגבי אירועים כאלה ואחרים. אין כמעט מהלך בהיסטוריה האנושית שאין לגביו חרטה כזו או אחרת, של איש זה או אחר. הרי הספר הבסיסי ביותר בכל הקשור לתחזיות מוטעות המכונות גם איוולת, הוא ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת". עם כל הכבוד למר שביט, ברברה טוכמן בכל זאת שייכת להיסטוריונים המוערכים ביותר בעולם. אין ספק שתרומתה של טוכמן הייתה גדולה מאוד בהבנת מעשיהם של מנהיגים רק בדיעבד. וזו הבעיה בחיי העולם הזה. נבואה או תחזיות הן הנגדה לרציונליזם הצרוף, אך בסופו של תהליך, אין כל אפשרות להימנע מכך. זהו פרדוקס אנושי. כל מי שנישא ומתגרש, אין ספק שהוא מתחרט על "טיפשותו", שמא לא ראה את הנולד. כל מי שפקד לצאת למלחמה והפסיד בה, מתחרט על איוולתו. כל אדם שהשקיע במניות ואלה נפלו, מתחרט על מעשהו. אלה פעולות אנושיות פשוטות ביותר. גם במדינאות אין כל ברירה אלא "להמר", לחזות, לנבא, אחרת אין כל אפשרות לחיות. המציאות משתנה ננסה להמחיש זאת באמצעות כמה דוגמאות מוחשיות יותר. סביר להניח שלו מנחם בגין היה חי כיום ומנתח את מה שמתרחש במצרים, לא היה מוכן להגיע להסדר שלום. האם מישהו יכול לשער שמר בגין היה מוותר על כל סיני ומחריב את היישובים שבו, לו לנגד עיניו הייתה מתרחשת מהפיכה שאת תוצאותיהם לא ניתן היה כלל לחזות? סיני היא היום מדינת טרור איסלאמית בתוך מדינה בהנהגה איסלאמית. ובכל זאת, מנחם בגין הגיע להסכם שלום עם מצרים. מעניין עוד יותר לשאול האם מר שרון, או מי מבין המנהיגים לאחר מלחמת לבנון הראשונה, היה מוכן לסייע לארגונים אנטי פלשתינים לו היה יודע שבלבנון יקום הגולם על יוצרו ותיווצר סיטואציה קשה מאוד בגבול הצפוני? וודאי שלא, אך מה לעשות שלא כל תכנון מדיני פועל לפי התחזיות הנבנות בחדרים ממוזגים. ואם נרחיב קצת את היריעה ונשאל האם מנהיגי ישראל וארה"ב היו, כיום, פועלים באותה הצורה באירן שלפני ובמהלך המהפיכה האיסלאמית? סביר להניח שלא רבים היו חוזרים לאותה פרשה המכונה אירנגייט. מי שמביט על אירן איננו יכול שלא להצטער על מה שעשה. אך שוב הפרדוקס ההיסטורי-אנושי פורץ במלוא עצמתו. ואם מר שביט מצר על טעותו הפנומנאלית לחזות מה יקרה בסוריה, מעניין מה דעתו לגבי הסכמי אוסלו. סביר להניח שכאן החרטה שלו קטנה בהרבה, אם בכלל. להזכירו שרבים מאוד יוצאים כנגד הסכמי אוסלו ואף קוראים לביטולם. באותה המידה, יש להניח שמר שביט לא היה נגד הסכם השלום עם ירדן. כל המומחים סבורים שהנהגת ירדן יושבת על חבית אבק שריפה, והשאלה היחידה היא מתי "הר הגעש יתפרץ". כשנחתם הסכם השלום הכול היה וורוד. כיום, המציאות שונה לחלוטין. כל אשר נאמר לעיל נועד להבהיר שנבואות ותחזיות הן דבר מגונה אך בלתי אפשרי להימנע מהן. מותר להיות בעד הירידה מהגולן או נגד. מותר להתחרט על אמירות כאלה ואחרות כי בסך הכול גם מנהיגים וגם עיתונאים הם בני אדם. האם חרטות ישנו את מהלך ההיסטוריה? ספק רב.