אבא מגיע הביתה, אומר שלום לאמא מנענע בראשו לילדים העסוקים בבניית מגדל וראשו בתקרה כמעט, כי בדיוק משהו רוטט לו שם בכיס הוא מוציא נלהב את המכשיר שלו ומביט מי הפונה. זה בסדר. הוא עונה. מביט בהתנצלות כאילו אל ילדיו אל רעייתו. מתיישב בנחת על הספה ופותח בדיאלוג ארוך ושמח.
אמא והילדים ממתינים כמה רגעים כדי לשתף ולא בפייסבוק. כמה חוויות מחוויות היום. מי עשה מה. מי קנה מה מה מתבשל בסיר. מה שלומנו. ככה, שיחות משפחה..
אבל זה לוקח זמן ואת המצב מציל הטלפון הצוהל של אמא בצילצולו הקולני ומבשר כי הנה רוצים אותך!. אמא לוקחת את המכשיר לוחצת על מקש: "אני פה" ופונה לחדרה לדבר בפרטיות.
הילדים עם מגדל הלגו הענק ממתינים בסבלנות שאחד ההורים המטולפנים יראה את הגורד שחקים המדהים. ובינתיים אבא מסיים את שיחתו בחיוך ענק שלא דווקא מיועד לילדים. מנפנף להם בידו לשלום ולהתנצלות ואץ רץ למחשב.
"אני חייב לשלוח מייל דחוף", והוא צוחק. נהנה מהבדיחה ששמע קודם.
אמא עדיין בשיחה - שחנ"ש שכזה - עם הדודה לאה שהתקשרה לשתף במשהו. והנה שיחה ממתינה. אמא מתנצלת ועוברת לממתינה. מתנצלת שוב וחוזרת לדודה לאה. מחליפה ערוץ ופונה למטלפנת החדשה.
אבא סיים לשלוח מייל ופונה למטבח: "מה יש לאכול?"
אבל אין תשובה. אם כי אוכל אולי יש.
הילדים מביטים במגדל המופלא שלהם: "אבא, תראה איזה יופי בנינו!"
כל הכבוד!" מפרגן אבא ופונה לטלפון להחזיר צילצול ולהודיע ששלח את המייל ורץ מהר למחשב לבדוק אם יש חדש. אין חדש!.
לא חשוב. אפשר לבדוק מה קורה בעולם.
לא קורה כלום!
לא חשוב.
אפשר להיכנס לרשת החברתית להתעדכן.
"היי חבר'ה הגעתי.
מה קורה?
מה שלום הילדים?"
"ומה שלום ילדיך שלך?"
הילדים?!
והנה הילדים נצמדים לאבא ומקיפים אותו. למה לא נותנים פרטיות בבית הזה? ילדים, לכו תמשיכו עם המגדל היפה שלכם. בשביל מה קניתי לכם את הלגו הזה. בשביל מה קניתי לכם את כל המשחקים. בשביל מה קניתי לכם מכוניות ואופניים. למה אתם לא משחקים קצת...?
אבא, כבר שיחקנו ובנינו מגדל גבוה ונמאס. אבא, אולי אפשר קצת במחשב?, אבא תן לי את הטלפון שלך! אני רוצה לשחק במשחקים ששם.
אבא לכל החברים שלי כבר יש טלפון. למה אני צריך לחכות עד גיל 10?, אבא, גם אני רוצה פייסבוק.
הילדים? אולי אקנה להם אייפון, סמארטפון, אולי אקנה להם מחשב. הילדים האלה לא מסוגלים להעסיק את עצמם. רק אורות נוצצים ממכשירים קטנים מושכים את ליבם.
