סינדרום ה"אויב"

איל מגד נחשב לסופר פורה. הוא נוהג לעתים גם לחוות דעה בענייני אקטואליה. מאמר הדעה של מגד בנוגע להפצצה/פצצה ויחסי ישראל-אירן שיכנע אותי שישנו ציבור הזקוק ל"אויב" כדי לקום בבוקר. זהו ציבור הזקוק להגדרה קולעת של זהותו. הוכח היסטורית, ששלטון עשוי לספק הגדרת זהות לציבור כזה, כשהיא נשנעת על זיהוי "אויב” העם. אומרים שבשביל לקום בבוקר, ובשביל שתהיה מוטיבציה להתחיל יום חדש בעבודה, נחוץ טריגר. אחדים מאיתנו מפתחים תחביבים, יחסים חברתיים ועיסוקים מעניינים שבשבילם כדאי להתחיל את היום. אבל בלי יוצא מן הכלל, כולנו גם יוצרים בדמיוננו חיץ דמיוני המפריד בין המחנה "שלנו" ומחנה ה”אויב”. השאלה מה מקבל משקל רב יותר בחיינו, הרצון להתפתח והסיפוק ממה שאנחנו וממי שאנחנו או, ההתעסקות הבלתי פוסקת ב”אויב” וכמובן, השארתו על-כנו? מה נותן לנו יותר טעם לחיים? אם כל מעיינינו נתונים להביס או לעצבן את הבוס, הלקוח, העובד שלנו, השכן וכן הלאה, אולי כדאי שנלך לייעוץ פסיכולוגי? ובמישור המדיני, אם מעיינינו נתונים להוכיח לכולי עלמא שאנחנו טובים יותר, חזקים יותר, חכמים יותר וגם מוצלחים יותר מהזולת, אנחנו מסוג האנשים שקל מאוד לתפלל אותם. מגד מספר לנו שידידו, האינטלקטואל האירני, סבור שהאייתוללות זקוקים לישראל כל עוד ישראל תספק להם אישור להגדרה שאנחנו ה”אויב” של אירן. רבים מבני העם האירני קמים בבוקר לעבודה לא עם שיר בלב אלא עם שאלה: מה התחדש היום במישור המדיני, במתיחות השוררת בינם לבין ה”אויב” הציוני ואיך האייתוללות מגיבים. לפיכך, אם לדוגמה נחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים ונכיר בזכותם הלאומית - האייתוללות ייחלשו ויאבדו את כוחם השלטוני. שכן, מה יעשו אז מאות אלפי אירנים שהגדרתם העצמית נשענה עלינו כ”אויב”? האייתוללות שלנו אני שואלת את עצמי, מהי הצלע המקבילה אצלנו לתופעת האייתוללות וההגדרה העצמית שהם מספקים לאירנים על בסיס הטענה שישראל היא "אויב”? מי ביססו בישראל של ימינו את מעמדם בזירה הפנים-מדינית בזכות מסגרת חשיבה דומה, שלפיה קיים ציבור הזקוק להגדרת זהותו, ושניתן לספק לציבור כזה זהות הנשענת על זיהוי ה”אויב” שלו? לא אגזים אם אקח את הטענה צעד אחד קדימה ואומר שאלו הטוענים שאין אלטרנטיבה לממשלת הימין ולבכירי שריה, לרבות מי שעומד בראשם, מאושרים שיש על מי לסמוך בעניין הטיפול ב”אויב”. ממשלת הימין הגדירה את ה”אויב”, והיא מכריזה השכם והערב על מחויבותה למגר אותו. בכל יום היא מספקת מחדש תעודות לעשייה בתחום זה: 1. עם הפלשתינים אי-אפשר להגיע לשולחן הדיונים. הם "אויב” ולא פרטנר למשא-ומתן. אי לכך, מדי יום ביומו קמים מאות אלפי בני אדם בבוקר כי יש להם "אויב” פלשתיני ויש מי שעושה את ימיו ולילותיו במטרה להגן עלינו מפני "אויב” זה. 2. בסוגייה האירנית, כפי שהאייתוללות מספקות דלק ומוטיבציה למאמינים ב”אויב”, שאותו הם הגדירו ובזכותו הם מחזיקים בסטטוס המנהיגות, כך ראשי השלטון בישראל מספקים עוד ועוד מידע על האיום האירני כל בוקר מחדש. בלי זה אין לרבים זהות ואין גם מוטיבציה וריגושים. איזו אלטרנטיבה יכולה להיות לשלטון כזה? מה יקרה אם חלילה ישבו נציגי השלטון לשולחן הדיונים וינהלו מגעים עם ה”אויב”? "אויב” הוא קוד בזהות של רבים. בלעדיו, חייהם יהיו נטולי משמעות, מתח וריגושים. כשצפיתי אמש בשידור חדשות הערב בעימות המילולי בין קיצוני הימין לבין נכדתו של יצחק רבין ז"ל, נועה בן-ארצי, הבנתי מה מריץ את הימין הקיצוני וכמה "טוב" זה עושה להם לדעת מי ה”אויב”. יחד עם זאת, הצטערתי שהשלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה”אויב”. ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא. האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה”אויב”, ולהוכיח שהוא המגן והמושיע. כמה מצער שהשלטון אינו יודע לספק לציבור ערך ממשי מלבד המרדף אחר ה”אויב”. מצער שהציבור הניזון מסיסמאות המגדירות את זהותו על בסיס קיומו של "אויב” אינו מבין שכך מעמיק המילכוד שטמן לו השלטון ושזה כל מה שיש לשלטון להציע לציבור.