מקורות המידע העלומים של בצלם

ארגון בצלם הפיק סרטוני וידאו, שנועדו על גרסתו, לתעד את המציאות ברצועת עזה. אתר ynet שיתף פעולה עם בצלם בפרסום סרטוני הווידאו שהועלו לעמוד מיוחד באתר וזכו לחשיפה מודגשת וממושכת. וכך נכתב (1.1.10) באתר ynet בעמוד, בו נכללו כל סרטוני הווידאו ה"דוקומנטריים": "לפני כשנה, מיד אחרי מבצע 'עופרת יצוקה', אסף ארגון 'בצלם' 15 מתנדבים ומתנדבות צעירים, רובם סטודנטים לתקשורת או עיתונאים מתחילים, נתן להם מצלמות וידאו, וביקש מהם לתעד את שגרת החיים שמסביבם. כל אחד בחר את הזווית האישית שלו, והתוצאה לפניכם”. אחד מסרטוני הווידאו (המאמר הנוכחי יעסוק רק בו), נושא את השם: "עזה: מבט מבפנים - נערי המנהרות, 2009”, ובהקדמה לסרטון כותב ארגון בצלם את הדברים הבאים: "מאז הוטל המצור על עזה בשנת 2007, המנהרות ברפיח הן עורק מסחר כמעט בלעדי עבור תושבי הרצועה. כל סוגי המצרכים מועברים בהן, החל באוכל, תרופות ובגדים, וכלה באמצעי לחימה. רוב העובדים בהן הם נערים מתחת לגיל 18, שעזבו את בית-הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הסרטון נותן מבט קצר לחייהם של כמה מהם, שבמהלך שעות העבודה הארוכות משתעשעים, מעשנים ומקשיבים בטלפון נייד לשיר פופולרי בשם 'גיבורי המנהרות'. "להלן ציטוטים נבחרים מהשיחה שנוהלה עם בני הנוער העובדים במנהרות, שנועדה להמחיש את המצוקה הכלכלית הקשה בה הם נמצאים: 'אני עובד כאן, במנהרות. אין עבודה במקום אחר, ולכן אנו נאלצים לעבוד כאן... כל המעברים סגורים, לכן אנו נאלצים לעבוד כאן. באמצעות המנהרות אנו עוקפים את מעבר רפיח'”. ארגון בצלם, התוקף דרך קבע את "המצור" הישראלי על רצועת עזה, מעצים את הרושם בדבר האומללות הפלשתינית הנגרמת לטענתו בגלל המדיניות הישראלית, והמדרבנת נערים מתחת לגיל 18 לעזוב את חוק לימודיהם וללכת לעבוד כדי לסייע בפרנסת משפחתם, עד כדי כך שהם מהווים רוב בקרב עובדי המנהרות. פניתי לדוברת בצלם, שרית מיכאלי, בעניין זה, ולהלן השאילתה שנשלחה אליה ב-1 ביולי 2012: "על איזה בסיס עובדתי נסמך ארגון בצלם בקביעתו זו? האם היו בידי בצלם נתונים רשמיים ומהימנים על תעשיית המנהרות לאורך גבול רפיח עם מצרים ועל מצבת העובדים במנהרות אלה?”. ארגון בצלם בחר שלא להשיב לשאילתה וטעמיו עימו. ממשלת חמאס אינה מפרסמת נתונים רשמיים על תעשיית המנהרות, המהוות ערוץ מרכזי לייבוא הפלשתיני ממצרים (בשליטה מלאה של חמאס ובהסכמה של ממשלת מצרים). עם זאת, דיווחי ארגון זכויות האדם הפלשתיני "אל-מיזאן" על ההרוגים הפלשתינים במנהרות מספקים נתונים, העשויים לשפוך אור על הרכב כוח האדם המועסק במנהרות. דוח אל-מיזאן מ-27.9.09 - מאז שנת 2006 נהרגו במנהרות 121 איש, מהם 4 ילדים [הווה אומר מתחת לגיל 18]. אחוז הקטינים מבין ההרוגים עמד אפוא על 3.3 אחוזים. דוח אל-מיזאן מ-23.2.10 - "מספר אלה שנהרגו במנהרות מאז שנת 2006 מגיע ל-141... מתוכם 4 ילדים [הווה אומר מתחת לגיל 18]... יש לציין כי 10 מבין קרבנות המנהרות ההרוגים מתו בגלל הפצצת כוחות הכיבוש את אזורי המנהרות”. אחוז הקטינים מבין ההרוגים עמד אפוא על 2.8 אחוזים. דוח אל-מיזאן מ-25.9.11 - "על-פי הנתונים המצויים בידי ארגון אל-מיזאן, מספר הקרבנות [במנהרות] עלה מאז שנת 2006 ועד היום ל-197 הרוגים, מהם 10 ילדים [הווה אומר מתחת לגיל 18], ויש לציין כי 20 מבין קרבנות המנהרות ההרוגים מתו בגלל הפצצת כוחות הכיבוש את אזורי המנהרות". אחוז הקטינים מבין ההרוגים עמד אפוא על 5 אחוזים. ארגון בצלם מציין, כי את סרטון הווידאו צילם ריפעת חמדייה, תושב שג'עיה, שהינו מתנדב בפרויקט "חמושים במצלמות", ובסיומו של סרטון הווידאו מודה בצלם לפעילים שסייעו בידיו להוציא לפועל סדרת סרטוני הווידאו, ובהקשר זה מצויינים שמותיהם של דניה בלק, פעילה אוסטרלית המזוהה עם השמאל הרדיקלי, ובמאי הסרטים פאדי רור'ה, וסעיד פרוקי. סעיד פרוקי, הינו צלם סרטים דוקומנטרי, המציג עצמו כמתמחה בנושאים של זכויות אדם וצדק במזרח התיכון בצפון אמריקה, והוא המנהל של חברת ההפקה הדוקומנטרית Tourist With A Typewriter. תעשיית המנהרות אינה זרה לפרוקי, אשר בשנת 2007 הפיק סרט תיעודי אודותיה, שהוקרן ברשת אל-ג'זירה. וכך הוא מתאר את הסרט התיעודי על המנהרות, כשלוש שנים לפני הפצת הסרטון התיעודי של בצלם: "כאשר ישראל נסוגה מחצי האי סיני, העיר רפיח נחצתה בבת אחת בין מצרים ועזה בחומת ברזל ובטון עצומה. משפחות מצאו עצמן מופרדות ע"י הגבול הבינלאומי המאובטח באופן קפדני ביותר, וזאת למרות שבתים לעיתים היו מרוחקים זה מזה פחות ממאה מטרים". "לא עבר זמן רב ומשפחות בעלות השפעה העבירו את עסקיהן מתחת לאדמה, באמצעות עשרות מנהרות חשאיות שנחפרו מתחת לגבול גדר הגבול הישראלית". "הכל עובר דרך מנהרות רפיח, החל מסיגריות ועד תרופות, מזומנים ואנשים. זה פרויקט עצום, והוא מביא הכנסה חודשית הגדולה פי חמישה מהמשכורת הממוצעת השנתית בעזה. זה עסק משפחתי, העובר מאבא לבן ותמיד, מסיבות ביטחוניות וכלכליות, נשאר במשפחה”. "המסחר במנהרות אינו רק שוק שחור, זו תעשיה חשאית ביותר בשווי של מיליוני דולרים רבים המנוהלת ביעילות בסגנון צבאי, ואחת מהענפים העסקיים הרווחיים ביותר בפלשתין". פאדי אל-רור'ה, שאף בו נעזר בצלם בפרויקט זה, הינו במאי סרטים פלשתיני. בשנת 2007 הוא שימש הבמאי בפועל של הסרט "עננים שחורים", בבימויו של פריד שאהין, אשר מתאר על-פי יוצרו תייסיר משארקה "את הפשע של הכיבוש הישראלי בבית חאנון, תיעוד טבח שבעת הימים מאז ה-1 בנובמבר 2006”. להלן קטעים מתיאור תוכן הסרט: "הישראלים הרגו בפשע מתועב שפגע בעיר בית חאנון בעזה יותר מ-95 אזרחים פלשתינים ופצעו עשרות... כיצד מדכא הישראלי את האדם הפלשתיני? השאלה עולה בתחילת הסרט בנוסח אחר 'כיצד מדכא אדם אדם אחר', ואולם המראות שחזינו בסרט 'עננים שחורים' מוחקים את תיאור האנושיות מהישראלי, אשר הורס והורס ללא רחמים... הצבא הישראלי ניהל מבצע נאצי ציוני... ענני חורף ישראלים בטעם נאצי".