המלך מורסי הראשון

בנובמבר 2011, לפני תשעה חודשים, זכו "האחים המוסלמים" כמעט במחצית ממושבי "מועצת-העם" המצרית, וכך הפכו את אהדת הציבור ארוכת השנים לנכס פוליטי רב עוצמה. ההצלחה הביאה אותם להתמודד גם על משרת הנשיא, וביוני זכה נציגם - מוחמד מורסי - במשרה נעלה זו. המועצה הצבאית העליונה, הגוף הצבאי המנהל את מצרים מאז שהודח חוסני מובארק בפברואר 2011, חרקה שיניים בזעם, וראש המועצה - הפילדמרשל חוסיין טנטאווי - שנחשד בכוונה להישאר שליט עד סוף ימיו, הודיע שוב ושוב כי אינו מתכוון להפוך למוברק שני. למרות זאת, התחרות בין הצבא ו"האחים" הייתה גלויה: מצד אחד גוף לא נבחר, חזק, אלים, שנוא, חילוני, אינטרסנטי, חמוש, היררכי, צייתן וממושמע, ומצד שני גוף נבחר, אהוד, לא אלים, דתי, אידיאולוגי, מחובר לאוכלוסיה ונתפס כהגשמת חלום רב-שנים. במשך החודשים האחרונים, ובפרט מאז שנבחר מורסי ביוני, נראתה מצרים כמו עגלה רעועה, שמושכים אותה שני סוסים, אבל לכיוונים שונים. שני הסוסים מנסים לדרוך זה על פרסותיו של זה, מתאמצים לבטל זה את כוחו של זה, למרות ששניהם יודעים כי נגזר עליהם למשוך את העגלה יחדיו. בית המשפט העליון לעניינים חוקתיים פיזר את הפרלמנט, וכך משך שטיח חשוב מתחת רגלי "האחים". המועצה הצבאית העליונה הוציאה צו שהקפיא את סמכויות הנשיא, ועתה, בצעד הנראה כניצול הפיגוע שהיה במעבר כרם שלום, מחליט מורסי לקצץ את ראשי הנחש הצבאי - טנטאווי, הרמטכ"ל ענאן, ראש המודיעין הכללי מוראד מוואפי, ושורה ארוכה של קצינים - "זנבות" המשטר הישן, המינויים של מובארק. עד שעת כתיבת שורות אלו, לא נשמעה בפומבי מילת התנגדות אחת מצד כל אותם סמלי שלטון מובארק שסילק מורסי, ונוצר הרושם שהם קיבלו עליהם את הדין ועזבו בשקט את משרדיהם. ייתכן כי הסיבה לכך היא העובדה שהם קיבלו "בעיטה למעלה": חלקם צורפו ל"צוות הנשיאות" כיועצים קרובים מאוד למורסי כדי שיוכל לפקח על מעשיהם, וחלקם קיבלו משרות רמות בשירות הציבורי. אלא שמאחורי הקלעים התנהל מאבק לא פשוט: הנשיא מורסי ערך בלשכתו באמצע השבוע שעבר דיון של מועצת ההגנה הלאומית בהשלכותיה של פעולת הטרור במעבר כרם שלום ובמצב הביטחון בסיני. בדיון השתתפו מורסי, טנטאווי, ענאן וקצינים בכירים נוספים. במהלך הדיון טען טנטאווי כי יש בידי המודיעין המצרי ידיעות על מעורבות אלמנטים פלשתינים בפיגוע, וכי ישראל שילמה להם. לכן, על-פי גישתו, מצרים חייבת לסגור הרמטית את מעבר רפיח, בשל האיום הנשקף מהמעבר לביטחון הלאומי המצרי. מורסי התרגז ואמר: "איני מאמין שפלשתיני היה עושה כך, ואם היו לכם ידיעות מוקדמות על כך, למה לא פעלתם כראוי? אני לא ארשה לסגור את המעבר, שכן איני חושד בחמאס שהיה לו חלק בפעולה". טנטאווי דחה את דברי הנשיא והדגיש כי המועצה הצבאית העליונה החליטה לסגור סופית את מעבר רפיח, ואולי הוא ייפתח בעתיד הרחוק. "אנחנו, אנשי הצבא, ממונים על כך". על דבריו אלה השיב מורסי בתקיפות: "אני המפקד העליון של צבא מצרים". הפגישה התפזרה לאחר שקיבלה החלטה לטפל במוקדי הטרור בסיני במלוא הנחישות,. וללא כל רגישות, כמו שבעולם הערבי יודעים לעשות. בשבת האחרונה, נפגש הנשיא עם טנטאווי וענאן, אך לא גילה להם כי הוא עומד לפטרם תוך שעות. הצבא לא יצא להגן על טנטאווי וענאן, והמודיעין הכללי לא הביע התנגדות פומבית להדחת מוואפי. הדבר מעלה שאלה, איך זה שכל ראשי הגופים החזקים הללו נכנעים ומקבלים עליהם את "עול מלכותו" של מורסי ללא עוררין? האומנם הפכו כולם לחסידי "האחים המוסלמים"? אין חשש. הסבר אחד הוא שהמפוטרים מבוגרים מאוד (טנטאווי בן 76) ואינם מעוניינים להישאר בתפקיד צבאי כבד ומחייב לאורך שנים. הסבר אחר, לדעתי נכון הרבה יותר, הוא שהמפוטרים, וטנטאווי בראשם, אמרו למורסי, במילים או בשתיקה, "קח את המדינה ונראה אותך מנהל אותה עם 'האחים' שלך" - ללא תיירות, ללא השקעות חיצוניות, עם קופת מט"ח מדולדלת, כשהסביבה העולמית במשבר עמוק, מדינות באירופה קורסות ואין באופק שום מושיע מלבד - אולי - ארה"ב, שעד עכשיו אינה יודעת איך להתייחס ל"אחים המוסלמים": כשלטון לגיטימי או כקבוצה איסלאמיסטית רדיקלית. במצב כזה, אדם זקוק לאמונה גדולה ביושב במרומים כי ניתן להציל את מצרים, והמפוטרים כנראה אינם מחסידיו הנלהבים. אך ייתכן כי בעתיד הקרוב יגיע הצבא לעימות עם הנשיא, כאשר זה האחרון ינסה לשים את ידו על נכסי הצבא. במצרים הצבא הוא אימפריה כלכלית, הפועלת תחת השם "הארגון לפרויקטים של השירות הלאומי", שנוסד בתחילת שנות ה-80' כדי לספק תעסוקה לאנשי צבא רבים ששוחררו עקב הסכם השלום עם ישראל. יש הערכות כי בין 25 ו-40 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי קשור לחברות, לבנקים ולתאגידים השייכים לצבא. הדברים הגיעו לידי כך שבחודשים האחרונים הצבא מלווה כסף למדינה. לא ייאמן, אך במצרים הצבא עשיר יותר מהמדינה, וכוחו הכלכלי - שרובו נסתר מהעין הציבורית - אינו נתון למרותה. החברות השייכות לצבא פעילות בכל תחומי הכלכלה: ניהול נדל"ן, שירותים ביתיים, מסעדות, תחנות דלק, מפעלי מזון, כימיה, פטרוכימיה ופלסטיקה. תעשיית הנשק המצרית נמצאת כולה בחסות "שר ההגנה והתעשיה הצבאית", ובמוצהר, וזאת בשל הקשרים שיש לתעשיה זו עם חברות בחו"ל, בעיקר בארה"ב, והאיסור הקיים בעולם על פעילות חשאית בנשק ותחמושת. אחת הסיבות החשובות לעושר של לבירינט החברות הקשורות עם הצבא היא שרווחיהן פטורים ממסים ומחובת דיווח לרשות המיסים. חברות אלו תמכו זו בזו, שכן הן גם פטורות ממכרזים. ההתנהלות הכלכלית של הצבא יצרה במצרים שני מעמדות כלכליים עיקריים: אלה הנהנים מהתעשיה הצבאית ואלה הרחוקים מצלחתה. הדבר נותן כר נרחב לשחיתויות, לאפליה, להעדפת מקורבים ולזעם ציבורי. ללא ספק, מורסי מכיר היטב את האימפריה הכלכלית של הצבא, ובמוקדם או במאוחר ינסה לשים עליה את ידה של המדינה. האם הצבא ייכנע או ייאבק? נראה שיעדיף להגיע להסדרים עם הנשיא, כדי לא להתעמת עמו חזיתית. זאת, בשל רגישות הציבור בכל מה שכרוך בעניינים הכלכליים,על-רקע המשבר הכלכלי העמוק שהביא מאז המהפכה מיליוני משפחות מצריות לפת לחם.

בדרך לדיקטטורה דתית?

פיטוריהם של ראשי מערכת הביטחון נישאו על גלי הזעם שעורר בציבור רצח החיילים המצריים, והתחושה כי הצבא לא פעל כראוי כדי לשמור על חיי חייליו. מורסי ניצל היטב את הלכי הרוח הללו וביסס באמצעות פיטורי ראשי הצבא את מעמדו כנשיא כמעט כל יכול. חשוב לציין שגם התקשורת ליבתה את הזעם הציבורי, שבתקופה האחרונה מתנהגת כתקשורת מגויסת לטובת מורסי בכל דבר ועניין. דמותו מוצגת כאיש האידיאלי, נקי כפיים ובר לבב, המושיע של מצרים, האדם הנכון במקום הנכון, האיש שמצרים חיכתה לו שנים כה רבות. מצד שני, עיתונאים ושדרנים המעזים למתוח עליו ביקורת מושתקים, נעצרים ונתבעים לדין על הפצת שקרים. הרושם הוא שהתקשורת המצרית, שנהנתה בשנה האחרונה מחירות גדולה אחרי שישים שנות שלטון צבאי, גויסה שוב, אך הפעם לטובת השלטון האזרחי. מי שמאזין כיום לתחנות השידור המצריות מקבל את הרושם שהיד הכבדה הרובצת עליהן מביאה אותן לשדר את מה שהנשיא מורסי מצפה מהן לשדר. באמצעי התקשורת הבינלאומיים, שאינם נתונים לפיקוחם של "האחים המוסלמים", מצרים רבים תוהים אם העם המצרי סילק דיקטטור חילוני כדי לקבל דיקטטור דתי. שאלה זו חריפה במיוחד לאור העובדה שצעירי כיכר-אלתחריר שהפילו את מובארק בראשית 2011 היו חילוניים, ליברליים ושואפי חירות, ואילו "האחים המוסלמים" עלו על גל המהפכה בשלב מאוחר יותר, וניצלו אותו על-מנת להשתלט על המדינה. צעירי המהפכה שומעים כיום את תחנות השידור המצריות ומבינים שהקורבן שהקריבו - בהרוגים, בפצועים ובהשפלה קשה - היה לשווא, שכן שלטון דתי היה הדבר האחרון שהם ייחלו לו. מצד אחר, נמתחת נגד מורסי ביקורת חריפה מצד החוגים הסלפים, שזכו ברבע ממושבי הפרלמנט. הם טוענים נגדו, בעיקר בדרשות במסגדים, שהוא אינו מתכוון ליישם את השריעה כחוק המדינה, והשאלה הקבועה שלהם היא "לשם מה הגעת לשלטון?" השאלה רומזת לאפשרות ש"האחים" אינם אלא רודפי שררה וצמאי סמכויות, ואין בכוונתם באמת להחיל את החוק האיסלאמי על המדינה. האשמה כזו מטרידה מאוד את מורסי וחבריו, שכן זו נועדה לערער את הלגיטימציה הדתית של שלטונו. ביקורת נוספת מגיעה מכיוון הקופטים הנוצרים, המהווים כעשירית מאזרחי מצרים, שמאז שנבחר מורסי לנשיא, חשים מאוימים יותר מצד המוסלמים, ויותר ויותר התנגשויות דמים מתרחשות בין שתי הקבוצות. כתוצאה מכך קופטים רבים מחפשים כל דרך להגר ממצרים, ועובדה זו מגבירה את זעם המוסלמים נגדם, כי בעוד שההגירה תפתור את בעייתם שלהם, כך מקווים הנוצרים, ימשיכו המוסלמים להתבוסס בביצת הבעיות הכרוניות שמהן סובלת מצרים.

מתי כבר נלמד?

רבים בישראל ובעולם מוטרדים מאוד מן האפשרות שמורסי יקריב את הסכם השלום עם ישראל על מזבח בניית-הלגיטימיות של עצמו ושל שלטונו. האומנם איש שהצליח לסלק את ראש המועצה הצבאית העליונה, לא יצליח לסלק את שגריר ישראל? ייתכן כי אירוע כזה יתרחש על-רקע של תקיפה ישראלית בעזה או בסיני, אבל גם אז תשמור מצרים על רמה נמוכה של ייצוג דיפלומטי - באמצעות קונסול, מינוי ממלא-מקום או הכנסת שגרירות-ישראל למסגרת חסות של שגרירות אחרת, כמו שוויץ. ביטולו של הסכם השלום עלול להביא נזק חמור לכלכלת מצרים הרעועה בלאו הכי, שכן אווירת מלחמה תסלק תיירים ומשקיעים. זו עלולה לייקר את מחירי הביטוח הימי לאוניות העוברות בתעלת סואץ, דבר שיגביר את המוטיבציה של מובילים למצוא דרכים עוקפות. אחת מהן היא העברת נפט בקו צינור אילת-אשקלון, שתביא הכנסות לישראל. פוליטיקאים ישראלים, שרים (השבוע היה זה שר החוץ), חברי כנסת ופקידים, אומרים בפומבי ללא הרף, כי השלום בין ישראל ומצרים הוא אינטרס מצרי, וכי על מצרים לשים קץ לאנרכיה בסיני, שכן זו מאיימת לא רק על ישראל, אלא על מצרים, וכי הפיגוע האחרון מוכיח זאת. הערכה זו אומנם נכונה, אך ניסיונם החוזר ונשנה לשכנע בכך את המצרים יוצר את הרושם כי שמירה על הסכם השלום הוא אינטרס שלהם, וכי הם פוחדים מאפשרות ביטולו. הדיבורים הללו עלולים להביא את התוצאה ההפוכה: איש "האחים המוסלמים" שואל את עצמו: אם הישראלים חוששים כל כך מביטול הסכם השלום אז אולי זהו המעשה הנכון לעשותו? ואכן, מצרים רבים קוראים למורסי לפתוח את ההסכמים ולהתנהג כמו ריבון בסיני, להפסיק את אספקת הגז לישראל ללא קשר למחיר, ולסלק את דגל ישראל מקהיר. ישראלים רבים אינם מכירים את חוקי המשחק במזרח התיכון: ככל שמראים התלהבות לגבי משהו, מחירו עולה, וההפך: ככל שמביעים חוסר עניין במשהו, נקבל אותו במחיר נמוך. אם אנו מכריזים השכם והערב כי אנו רוצים לקיים שלום עם אויבינו או לשחרר חייל חטוף הנמצא בידיהם, המחיר שניאלץ לשלם עבור מאוויינו יהיה גבוה יותר מיכולתנו לשלם. ואם נשדר מסר כי אנו יכולים להסתדר גם בלי שלום, וכי לא נשלם מחיר גבוה מדי עבור חייל חטוף, אזי מחירם יירד לרמה סבירה, שכדאי לנו לשלמה. דוגמה נוספת קיבלנו בשבועיים האחרונים: כדי להיאבק בטרור בסיני, ביקשה מצרים מישראל להסכים להעברת טנקים ומסוקים לסיני, דבר האסור על-פי הנספח הצבאי להסכמי השלום. נראה כי ממשלת ישראל הסכימה לכך תוך זמן קצר ביותר ובתהליך מזורז מאוד של קבלת החלטות. מצד אחד, הייתה זו החלטה ישראלית נכונה וראויה, שכן חשוב כי נסייע למצרים להתמודד עם הטרור בסיני. אבל מצד שני, הזריזות הישראלית בקבלת ההחלטה משדרת מסר חמור מאוד, שישראל מוכנה לוותר במהירות על מרכיב מרכזי של ביטחונה - פירוז סיני - תמורת מניעה של פעולות טרור על גבולותיה. כלומר, שישראל רואה בחוליות טרור סכנה גדולה יותר מצבא מצרי ערוך על גבולותיה. האם עד כדי כך טחו עיניהם של מקבלי ההחלטות הביטחוניות אצלנו, בוגרי סיירת מטכ"ל? האם מישהו חשב על ההשלכה ארוכת הטווח של הכנסת צבא מצרי לסיני? האם הרשות שניתנה למצרים מוגבלת בזמן, או שמא כל מה שהוכנס יישאר שם לתמיד? מה תעשה ישראל עם בקשות נוספות להכנסת נשק לסיני? ומה תעשה ישראל אם המצרים יחלו להזרים נשק לסיני - "כדי להילחם בטרור" - ללא רשות מצד ישראל? עדיין קיימת התקווה שיום יבוא ומקבלי ההחלטות אצלנו יכירו טוב יותר את אורח החשיבה של המזרח התיכון, ויפעלו מול שכנינו באופן שיחזק את ישראל ולא יחליש אותה. הדבר חשוב במיוחד כשבמצרים הולך ומתבסס שליט איסלאמיסט, המלך מורסי הראשון, שמבחינתו האישית והאידיאולוגית ישראל יכולה להתנדף יחד עם הסכם השלום עמה.