מה בין מחאה חברתית לאירן גרעינית
ההמונים שיצאו בשנה שעברה לרחובות היו מאוחדים בצעקות: תנו לנו, תנו לנו, תנו לנו. תנו לנו חינוך חינם, דיור חינם, מזון חינם, מענקים חינם, הכל מכל וכל - חינם. אתה שומע ביבי?
ומי ישלם? שאלו בודדים. לא אכפת לנו, השיב ההמון. אנחנו רוצים, ורוצים עכשיו.
אז השתדלו להתחיל לתת להם, ועשו ועדה, ובאמת ניסו. אבל מה שנותנים לא מספיק, צעקו ההמונים על ביבי, אנחנו רוצים יותר, יותר, יותר. אבל אין לנו, ניסו כמה אנשים להגיד, וכבר עכשיו אנחנו נותנים יותר משאנחנו יכולים לתת.
זה לא מעניין אותנו, צעק ההמון בשם דובריו החברתיים.
זה לא מעניין אותם, צעקה התקשורת, עד שגילתה שמשרדי הפרסום קיצצו את תקציבי הפרסום.
ואז השתתקה המחאה החברתית, וההמונים חזרו הביתה.
וביבי היה אשם.
והשנה חלפה לה, ושוב הגיע הקיץ, וההמון ניסה שוב לצעוק, אבל עכשיו - מגיע החשבון. מה לעשות ומישהו צריך לשלם על כל מה שקיבל ההמון. ומי ישלם? ההמון כמובן, אותו המון שגר באוהלים ולא היה לו כלום בשנה שעברה, אבל בכל זאת יצא בהמוניו לחופשות בחו"ל, וקנה למעלה מ-100 אלף מכוניות חדשות, והחליף את המחשבים לחדשים יותר, ואת מסכי הטלוויזיה לגדולים יותר ורכש מספר דמיוני של מכשירי אייפון במחיר של כמה אלפי שקלים למכשיר.
אבל ביבי אשם.
עם קצת מזל, יום אחד הם ייעלמו.
ודוברי ההמון אמרו כי ביבי לא חברתי, וחוץ מזה הוא לא החלטי. עובדה, יש עניים ויש אומללים, ומה אכפת לנו שבאירופה הנאורה ספרד ויוון פושטות את הרגל.
ביבי אשם כי ביבי אשם ודי.
ו
יוסי שריד כבר כתב בעיתון לאנשים שחושבים בסיסמאות כי ביבי לא עושה כלום! אז נכון שביבי נשא באו"ם נאום נפלא, הוריד את מפלס ההתעניינות בפלשתינים לאפס, ונכון שהוא קיבל כבוד מלכים מהקונגרס האמריקני, ונכון שהוא כבר יותר משלוש שנים ראש ממשלה עם קואליציה יציבה, ונכון שהוא הצליח לעורר את מרבית מדינות המערב בכל מה שקשור לאירן, ונכון שהוא סיים את שביתת הרופאים, ושהוא יודע לא להתערב בדברים שהוא לא אמור להתערב בהם, ושהוא, יחד עם שר האוצר ונגיד בנק ישראל, מצליחים לשמור על המשק הישראלי מקריסה, אבל אם יוסי שריד כתב שהוא לא עושה כלום, זה בטח נכון.
אבל בינתיים מסתבר שההמון הוא לא כל כך המון, למעשה הוא די מעט, ואם אין הופעה של שלמה ארצי, הוא אפילו מצומצם עוד יותר. אז נשארו כמה אנשים שיוצאים מדעתם, כי האזרח הישראלי גילה שאותם רעשנים לא הצליחו להפוך באמת להמון.
אבל אז קמו איזה 100 אנשי תקשורת ואקדמיה, שנורא נורא רוצים לחשוב שהם ההמון, וצעקו שהמצב איום ונורא, ואין יותר דמוקרטיה, ואסור להם לדבר, ואו-טו-טו ביבי סוגר להם את הפה וליברמן שולח אותם לגולאגים.
אבל ביבי לא שלח אותם לגולאגים, ואפילו לא התייחס אליהם, וזה ממש הוציא אותם מדעתם, כי התברר שכל מה שהם אמרו לא היה שווה את זמן השידור או את המקלדות שעליהם הם שפכו את מרי ליבם.
והיות שכך, הם נורא חיפשו עוד משהו שאפשר להאשים בו את ביבי (חוץ משרה) וגם להרגיש נורא נורא חשובים, ואם אפשר - גם משפיעים. אז הם התחילו לדבר על הון-שלטון ועל העשירים ועל שחיתות. אבל ביבי שוב לא התייחס, והם התחילו לפחד שהם נמוגים לתוך החשיכה, ומי יודע, אולי אפילו יפטרו אותם, כי הם לא מצליחים להעיף את ביבי מהשלטון.
אז עכשיו הם עברו לכתוב ולשדר על אירן, לנסות לעורר פאניקה לאומית, ולקשקש על מוכנות העורף, ועל זה שביבי הוא הזוי ומשיחי ואידיוט ובכלל מחרחר מלחמה המוכן להקריב את הילדים שלי ושלך. הם אפילו גייסו כמה חבר'ה - שפעם הייתה להם השפעה ועכשיו הם מחוץ למעגל הכוח, שנורא עצוב להם שלאף אחד לא אכפת מהם יותר - והללו שמחו לפטפט את עצמם לדעת.
אבל גם זה לא מצליח, ואפילו נדמה שהאזרח הרגיל לומד להתעלם מהם ולהתייחס אליהם בזלזול הראוי למי שלא יודע לשתוק כשצריך, והוא ממשיך לתמוך בביבי.
והרי אין דבר יותר חמור בעיניהם מאשר אזרחים שבאמת חושבים בעצמם. אז מיד התארגנו אלה שאוהבים מאוד לקרוא על עצמם שהם "אנשי הרוח" ובאמת מאמינים שהם כאלה, ושלחו לביבי מכתב תביעה על נושא שאין הם מבינים בו דבר, כמו אותם חברי כנופיית התקשורת שמנהלים "דיון ציבורי" בשמו של ציבור שלא יודע על הדיון הזה שום דבר ולא ביקש מאיש מהם לנהל בשמו דיון.
אבל מה לעשות שהציבור כבר יודע בדיוק מי אלה "אנשי הרוח" ואיזה רוח בדיוק הם מייצגים, והוא עושה את הדבר הנכון והנבון ביותר וממשיך להתעלם מהם.
ועם קצת מזל, יום אחד הם באמת ייעלמו.
