אם לא די בקיץ הלוהט, מעמיס הציבור על עצמו את נטל הקשקשת הלאומית בסוגיית הגרעין האירני- הכופה עליו להשתתף בלוטו הלאומי, האם לתקוף אם לאו. אומנם אין חולק על חשיבותה ומשקלה של שאלה דומיננטית כסוגיית התקיפה, ואו ההימנעות ממנה. אלא מאי, דווקא ההנמקות "הבעד והנגד" שבמרכזם חשיפת העורף, מונעות מהציבור מלנתח את כלל הגורמים הרלוונטיים - ובראשם, את מידת מוכנותו של העורף למלחמה.
מענה שלילי לשאלה קיומית שכזו, יכולה לתת בדייקנות כל "אם עבריה" - ובלבד ותתמקד בלקחי העבר. שם תעמוד לנגד עיניה העובדה: כי מאז מלחמת העצמאות עבור לקדש, לששת הימים, ליוה"כ, משל"ג, ומלחמת לבנון השנייה - שגו קברניטי המדינה בדרג המדיני והצבאי בהערכת מיומנותו ויכולתו המבצעית של צה"ל. בדיוק כפי ששגו בשקילת מוכנותם של גורמי הפעולה האזרחיים בעורף, כפי שהשתקף במלחמת המפרץ, וביתר חומרה במלחמת לבנון השנייה.
משתמע מזה כי בכל שקשור למוכנותו של צה"ל ולמערכות הגנת העורף, מובטח כי גם הפעם תעמודנה יכולות ווירטואליות בבסיס החלטות הממשלה - וכבעבר יעמדו אלה שרירות ומרשימות, עד ל"טיל הראשון".
לפי כך ברי כי לממשלות ישראל לדורותיהם לא היה רצון / ואו מוכנות / ואו ידע בסיסי - לבחון את פשרו של הפער בין הערכת היכולת המבצעית, לתכנונים ולמימושם בפועל. אך אם אבירי הציונות היו מסמנים את הכשל המתמשך כלקח, ומפיקים אותו כהלכה: היה מובטח כי במעט מאמץ קברניטינו היו מאתרים שלוש "רעות חולות", המכרסמות בהתמדה בכושר העמידה:
הראשונה: הייתה מסמנת את הידוע לכל, בדבר איכותם הגבהה של דרגי הביצוע בפני עצמם כנחזה: בחיל אוויר מעולה, חייל ים איכותי, שריון מצטיין,הנדסה, תותחנים, חייל רגלים, תחזוקה ואחרים. וכמוהם במישור האזרחי: שרותי מד"א, כבאות, ויחידות המשטרה - כולם עתירי ידע ומקצוענות כיחידות בפני עצמם.
אלא מאי: למרות היות הנתונים בחזקת "מחממי לב", עלינו להפנים כי הללו היו והנם בחזקת "מעוותי מוח".
משום ניכוס היכולת הטכנית הכול כך מרשימה, כאסמכתא לכשרותה של מערכת ההתגוננות בשלמותה. הרעה השנייה: הנגזרת מקודמתה: הייתה מצביעה על שליטתה של החובבנות, המשתקפת בכל המלחמות ולאחרונה באסון הכרמל - בתפקודם של מערכות הפיקוד והשליטה, ובדרג מקבלי ההחלטות. המצביעה
על חסרונה של "שפה מבצעית" מוכרת ואחודה, בין גורמי הפעולה השונים.
והשלישית: על-פי הכלל הקובע "כי תפקוד המערכות במלחמה, משקף את טיב/ואו כשל הכנתם באימונים, כפל מקדם הקטן מאחד" -
היו מערכות ההכשרה (מתכונת האימונים) מסתמנות כמקור לפגע רע מזיק ומסוכן, הגורעות במיומנות המפקדות, וגם מונעות מיומנות בתפקוד משולב, של מערכות המשנה במסגרת משימה משותפת לכולם.
יהיה בסדר העובדה כי שלושת הרעות הללו, מעמיקות שורש - מלמדת יותר מכל על הבורות השלטת בממסד, נלווה להשפעתה על חברי וועדות החקירה לדורותיהם. כאשר לאחר אסון וכמסקנות לסיכולו בעתיד, בחרו במענה אדמיניסטרטיבי כמזור. שהשתקף בהדחת קברניטים, וקימום גופי ניהול, נוסח: הקמת זרוע היבשה (כמענה שגוי לכשל השילוב הבין זרועי, הבין חיילי, ולמערכות הלוגיסטיקה), את פיקוד העורף (שכשל במלחמת לבנון השנייה, ובאסון הכרמל), ולאחרונה בהקמתו של המשרד להגנת העורף. כולם כאשליה לאומית קצרת טווח "כי מעתה ואילך הכול יהיה בסדר".
מאחר שסוגיית האימונים לא הייתה ואיננה מוכרת כפגע רע, ולאור כישלון מערכות הפיקוד והשליטה. ובהתחשב בעובדה כי כל רמטכ"לי צה"ל ושרי הביטחון שנפל בגורלם לנהל מלחמה, גורשו מתפקידם אחריה - מובטח כי אם תפרוץ מלחמה יודח השר להגנת העורף, בידי וועדת החקירה שתוקם (איך לא) אחריה. זולת אם יכיר במעשה השילוב בין המערכות כנקודות תורפה, ובהעמדת סיכולן כראש וכעיקר.
בהתחשב בזמן הקצר ומוגבלות באמצעים, עומדת זמינה שיטת אימון חדשנית - שפורסמה כספר בידי מחלקת ההדרכה בצה"ל ובשמה "מטה דוד". ככזו המתייחדת בהקניית "בקיאות על" באתגרי המלחמה - וחשוב אף יותר, ביצירת שפה מבצעית אחודה לגופי הפעולה. מה שיקנה מיומנות מבצעית נאותה למערכות הגנת העורף, כחליף לתפקודם הבלתי נסבל עד היום.
