למען האמת, הבעיה הזו איננה נחלת השר הנוכחי והנהלת משרדו. זו בעיה שמלווה אותנו מאז הרפורמה הידועה לשמצה בסוף שנות ה- 60'. נכון שהיא לא בוצעה מעולם אלא מבנית בלבד, אך במהותה היא כשל לוגי וחינוכי שאין למעלה ממנו. לכן, אין פלא שאנו עומדים כיום ללא שום התקדמות ממשית בזכאות לתעודות בגרות.
ביטול ה"סקר" המפורסם נעשה מטעמים פוליטיים-אלקטורליים בלבד. פוליטיקה חינוכית והשכלתית בוודאי שהיא לגיטימית לחלוטין. כל שר רשאי לקדם אג'נדה חינוכית ובלבד שאין בה סממנים של פוליטיקה צרופה. שרי החינוך, לדורותיהם, מאז אותה רפורמה מפורסמת, עסקו בפוליטיקה ולא בחינוך.
ניבוי פרוע אין תחום בתחומי החיים שאין בו "סקר" כזה או אחר. בני אדם לא נולדו שווים, לא במראם, לא בגובהם, לא בכישוריהם ולא ביכולתם להתמיד במסגרות לימודיות כאלה ואחרות. ה"סקר" היה אולי גרוע אך גרוע ממנו הוא הניבוי הפרוע לפיו ניתן להעלות בצורה מלאכותית את אחוז הזכאים לבגרות.
אם כותב המאמר היה שולף זאת מן השרוול, ניחא. ראו מה כותב פרופ' כהנמן, חתן פרס נובל, בהקשר של ניסיונות ניבוי בקרב חיילים בקורס קצינים: "למרות ודאותנו בנוגע לפוטנציאל של מועמדים מסוימים, התחזיות שלנו היו ברובן חסרות תועלת. הראיות היו מדהימות. אחת לכמה חודשים הייתה לנו פגישת משוב שבה יכולנו להשוות את הערכותינו על צוערים עתידיים, עם דעתם של מפקדיהם בבית הספר לקצינים. הסיפור תמיד חזר על עצמו: היכולת שלנו לנבא את ביצועיהם בבית הספר הייתה זעומה. התחזיות שלנו היו טובות יותר מניחוש פרוע, אך לא בהרבה",(תיאוריית הכשל, הארץ, 3.11.11).
מי שרוצה בטובת מערכת החינוך בישראל איננו יכול להתעלם מקביעתו של פרופ' כהנמן. מה שקורה כיום במערכת החינוך העל יסודית היא אובססיה להגיש את כולם לבגרות ושכולם יצליחו. לא היה כדבר הזה בשום מקום בעולם, בשום תחום מתחומי החיים. מה שקברניטי המערכת עושים זו רמייה שאין למעלה ממנה. כדי להתקרב אל הפטה-מורגנה הזו, קברניטי החינוך בישראל הקריבו קורבנות שווא. תוכניות הלימודים קוצצו ללא הכר. מי שישווה מה למדו תלמידים לפני שני עשורים ומה הם לומדים כיום, הפער עצום. תכני הלימוד נקבעו ללא שום זיקה לעידוד המחשבה, לחידוד הבעיות, לסקרנות וחיפוש תשובות, לא אצל המורה, אלא במקורות האין סופיים הקיימים כיום.
במקום זאת, מרבית המערכת התיכונית מתרכזת, אך ורק ב"מיקוד למידה" שהוא מורכב משברי נושאים שאין בהם כל קוהרנטיות, שינון החומר והקאתו במבחנים אין ספור. התלמיד נדרש לכתוב כל השיעור והמורה מכתיב את עצמו לדעת כדי "להספיק" את החומר. האם יש תועלת בכל התעשיה הפרימיטיבית הזו? וודאי שלא. תשאלו סטודנטים בשנה הראשונה ללימודיהם באוניברסיטאות או במכללות ותבינו עד כמה הם נמצאים ב"הלם תרבותי" כי המרצים אינם מכתיבים, אינם מזינים את החומר דרך הזונדה המכונה הכתבה.
שעגל הזהב ישמין אחד ממקרי הבוחן המייצגים את מה שמתרחש במערכת החינוך הוא סיפור פיטוריו של המפקח ללימודי אזרחות. התקשורת והפוליטיקאים עסקו בדעותיו הפוליטיות, השמיצו או תמכו. מה זה בכלל רלוונטי למה שקורה בשיעורי האזרחות? רובם המוחלט של השיעורים הם שיעורי הכתבה של החומר. המורים אינם מודעים כלל לדעותיו של המפקח, אלא שקועים עמוק בתוך הספר והסיכומים האין סופיים המוגשים לתלמידים כפרי בשל. תלמיד רק צריך להושיט יד ולהכניס לפה. אין שום דיון פתוח על הנושאים הנלמדים כי אין זמן, חייבים להספיק לבגרות. אז על מה אתם מדברים? על ספר הלימוד? אולי תופתעו, אך רבים מבין המורים בכלל אינם מלמדים מספרי הלימוד, אלא מתוך חוברות מיוחדות שבהם החומר לעוס ומוכן להקאה במבחן הבא.
עשרות ואולי מאוד מיליארדים בוזבזו לריק ובלבד ש"עגל הזהב" המכונה זכאות לבגרות ישמין. התוצאות מראות שהוא ממשיך לגווע. ועדיין לא הזכרנו שחינוך אינו קיים בבתי הספר, ואלימות גואה והמורים מושפלים כל יום מחדש, תלבושת אחידה זו המלצה וביקור סדיר משווע לשיפור.
מי שרוצה מערכת חינוך מפוארת חייב לשנות את התפיסה האומללה של - כולם יכולים לזכות בבגרות מלאה. כשיפסיקו להתעסק בסטטיסטיקה של אחוזי הזכאות, אולי יתחילו להניע את המערכת אל העידן העכשווי. התקוות ממש קטנות. מי שעסוק בפיטורי מפקח זה או אחר, מתוך גישה פוליטית טהורה או אפילו לשם שמיים, אינו עוסק בעיקר: מערכת החינוך נמצאת בתהליך קריסה בגלל מדיניות מטופשת ולא בגלל מפקח, אף על-פי שהסוגיה מצביעה על הסימפטומים של המחלה הקשה. קברניטי המערכת הם האשמים.
