שלל המאמרים המלומדים, הבלוגים, טורי הדעות וכל תלי התלים שנכתבו ועוד ייכתבו בנושא הגרעין האירני, מתמקדים בעיקר בשאלה: האם על ישראל לתקוף את מתקני הגרעין באירן? וכפועל יוצא: האם היא מסוגלת לעשות זאת לבדה? באיזו מידה התקפה כזו, במידה ותתקיים, תעצור או תאט את תוכנית הגרעין? מתי יש לתקוף? ומתי צפויה המתקפה? (תלוי, כמובן, בנקודת השקפתו של הכותב), ועוד אלף ואחת ספקולציות:
האם ארצות הברית תצטרף, ואם כן מתי? והאם הבחירות בארצות הברית יזרזו את הצטרפות ארה"ב או להפך, האם העורף הישראלי מוכן למלחמה? באיזו מידה הנושא האירני הוא בבחינת ספין המלובה על-ידי ראש הממשלה ומקורביו- על-מנת להסיט את תשומת הלב הציבורי מבעיות החברה המורכבות של מדינת ישראל, ועוד כהנה וכהנה סוגיות חשובות.
אך השאלה העיקרית, לטעמי, שצריכה להישאל בנסיבות אלו, היא אחת:
האם הגרעין האירני אכן מהוה סכנה קיומית למדינת ישראל? במלים אחרות: האם אירן אכן מתכוונת להשתמש בגרעין שהיא כה טורחת על פיתוחו, על-מנת לפגוע, ויש אומרים, להחריב, את מדינת ישראל? מדינה שקמה בדם, יזע ודמעות, לאחר 2000 שנות גלות, שואה, מלחמת עצמאות עקובה מדם ומלחמות קשות לאחריה?
נתניהו חייב הסברים לציבור את התשובה לשאלה הזו צריך לספק לציבור ראש הממשלה באופן הברור והשקוף ביותר, ללא העמימות שכה שוקדים לטפח במקומותינו, כי בנפשנו הדבר: גורל מדינת ישראל וגורל הדור הבא מונח כאן על כף המאזניים.
ראש הממשלה חייב לספק לציבור הסברים: האם קיימת אינדיקציה ששלטון האייתולות אכן יעשה שימוש בפוטנציאל הגרעין שברשותו כנגד מדינת ישראל? מה ההיגיון בכך מבחינת המשטר האירני ומהם הרווחים הפוליטיים שיפיק מכך?
סביר להניח כי מעטים במדינת ישראל היו רוצים להיות היום במקומו של ראש הממשלה, ובמקומם של מקבלי ההכרעות בשאלת הגרעין. דומה שזוהי אחת ההכרעות הקשות שהיה על המנהיגות במדינת ישראל לקבל במהלך שנות קיומה, בשל המטוטלת האכזרית שבין ההחלטה לפעול ובין ההחלטה להימנע. בשני המקרים- המחיר והתוצאות עשויות להיות קשות וטרגיות, ולהשפיע על גורלה של מדינת ישראל למשך דורות.
הלקח ההיסטורי צריך להילמד ההיסטוריה הקרובה והכואבת לימדה אותנו ששאננות, פייסנות, הפחתה בפוטנציאל הסכנה ועצימת עיניים כנגד משטרים תוקפניים - עלולים לעלות בטרגדיה נוראה. נכון הדבר שבהיסטוריה לא ראוי ולא רצוי להידרש לשאלה- מה היה קורה אילו? אך הלקח ההיסטורי צריך להילמד.
האנלוגיה ההכרחית המתבקשת היא תקופת שנות השלושים באירופה. בשנים אלו נשבו רוחות הפייסנות והפציפיזם בעוצמה (ואפשר להבין זאת על-רקע הטרגדיה הנוראה של מלחמת העולם הראשונה והרצון להימנע בכל מחיר ממלחמה נוספת), והן היו כה חזקות, עד שמנעו, למעשה, כל סנקציה או פעולה צבאית מצד מדינות המערב כלפי גרמניה. פעולה שככל הנראה, הייתה משנה, בדרך זו או אחרת, את מהלך ההיסטוריה. בשנים אלו היתל היטלר ושיטה במדינות המערב הדמוקרטיות. רמס את הסכם וורסאי שכפה עליו הגבלות חימוש, 'צפצף' על הסכמי הביטחון הקיבוצי ועל 'חבר הלאומים', חימש את גרמניה חרף המגבלות, יזם צעדים תוקפניים וכיבושים שנענו בתגובה פייסנית. הוא טיפס ועלה בסולם הסיכונים, כאשר בכל שלב בחן את תגובת מדינות המערב, ובאין תגובה מעשית, החריף את צעדיו התוקפניים. כאשר הבינו המדינות הדמוקרטיות שהיטלר אינו 'עוצר באדום', וחייבים לפעול על-מנת לעצור אותו, כבר היה מאוחר מדי. כמטאפורה - הוא כבר עמד במעלה הסולם ונופף בלגלוג ליריביו החלשים והתבוסתניים. אלו שתרצו ללא הרף את מעשיו, שסיפרו לעצמם 'סיפור' על-מנת שלא להתמודד עם המציאות המרה והכואבת - שפניו למלחמה.
עיניים פקוחות לרווחה נתן אלתרמן כתב פעם: 'אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים - בעיניים פקוחות'.
אני מציעה לאזרחי ישראל להביט במציאות בעיניים פקוחות, להקשיב לקולות הנשמעים מטהרן, לשאול את עצמם את השאלה:
האם מדינת ישראל יכולה לעמוד מנגד, בחיבוק ידיים וללא תגובה - במידה ואירן אכן מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל? האם ניתן להתעלם מהאיומים וההפחדות הנשמעים השכם והערב להחריב את מדינת ישראל? האם ניתן לבטל אותם במחי יד ולספר לעצמנו ש'הכל בסדר'?
שאלו רק דיבורים, שהם לא יעזו, שההמולה הגדולה סביב הגרעין מופנית, בעצם, לצרכים פנימיים, על-מנת להפנות את זעם הציבור האירני מהמצב הכלכלי הקשה כלפי מדינת ישראל, או לחלופין- מתוך כוונה לזכות ביוקרה ובמעמד מרכזי ומשפיע בקרב מדינות ערב?
אך האם זה באמת משנה מהם המניעים, כל עוד ישנה כוונה מצד אירן לעשות שימוש בגרעין נגדנו?
האם מישהו בינינו הוא מספיק חכם וחוזה עתידות, שביכולתו לומר בפסקנות ובביטחון שאלו רק דיבורים, ללא כוונה אמיתית המסתתרת מאחוריהם?
האם מישהו מהמתנגדים הגדולים לתקיפה, חלקם אנשי רוח גדולים ונערצים בשל תרומתם הספרותית והאינטלקטואלית, יכול להבטיח לעם ישראל שבמידה ולא נפעל-הזמן ישחק לטובתנו? ואם כך, על סמך מה?
האם מישהו מהמתנגדים יהיה מוכן לשלם את מחיר ההימנעות מפעולה? האם הוא יצטרף ליטול אחריות לתת על כך את הדין, הציבורי כמובן?
האם קיימת מנהיגות המסוגלת ליטול אחריות, להביט לאזרחים בעיניים ולהבטיח להם שאין באיומים אלו ממש?
ואם האיום אכן קיים, מוחשי, והוא מרחף כעננה מעל ראשנו, הרי שחובת ההנהגה לומר זאת לציבור ללא כחל ושרק, ויותר מכך - לעשות הכול על-מנת לעצור את הסכנה, על ההשלכות הקשות שהיא עלולה לגרור בעקבותיה. זוהי חובתה למדינת ישראל ואזרחיה, כי מחיר ההימנעות עלול להיות, לאין שיעור, גורלי וקשה יותר.
