התקשורת אחוזת בולמוס פרשנות והערכות והפחדות וראיונות בסוגיית תקיפת הגרעין האירני על-ידי מדינת ישראל. לכל 'חשוב', עכשוויסט או לשעברניק, ובודאי לכל משפטן, יש מה לומר ולייעץ ובעיקר להזהיר ולאמוד סיכויים וסיכונים. רובה ככולה של הפטפטת הן אמירות מצוצות מן הדמיון או פרי חשיבות-עצמית ופוזה של יודע-דבר וחצי-דבר. חלקן מן הסתם הן הטעיות מכווָנות, לוחמה פסיכולוגית וזריעת דיסאינפורמציה מחוכמת. בין כך ובין כך מרבית ההיגדים המלומדים אינם אובייקטיביים אלא מהולים בהשקפת עולם מיקדמית בגיזרת ימין ושמאל, ביטחון ושלום. השקפת עולם זו היא המכתיבה את המידע הידועני בדבר זמינות הסיוע האמריקני, והזוית הבליסטית של הטילים, והתגובה האירופית הצפויה והמחיר הכלכלי שנשלם. הכל-הכל טבול ברוטב פוליטי-השקפתי.
התקשורת כידוע צורכת מדי יום, למען קיומה הפיסי, טונות של מידע טרי ועדכני, רצוי נוטף-דם וזב-דרמה. לפיכך היא ממלאת כרסה (וכיסיה!) בכתבות ובחשיפות סביב ה'גרעין האירני', וששה אלי כל בקורת על אי-מוכנות העורף; על מקלטים מעופשים, על פערים בחלוקת מסכות, על חוסר מיטות בבתי חולים, על מחיר הדלק שימריא ועל ועל ועל.
אכן, זו דרכה של תקשורת וזה גם תפקידה ואתגרה העיקרי; לעסוק במה שמעסיק את הציבור, ולהעלות על דפי העיתון, המירקע, גלי האתר ואתרי האינטרנט - את הנושאים העומדים על סדר היום והנמצאים בראש מעייניהם של הבריות.
תיבול פטריוטי או הפחדתי
אבל, וכאן מוקד דבריי להיום; בסוגיות ביטחוניות מובהקות אני
מצפה לתקשורת פטריוטית. כן, מילה זו - פטריוטית - אינה מילה גסה גם בעידן האוניברסליות והגלובאליות וזכויות הפרט. התבחין (הקריטריון) לתקשורת פטריוטית היא
האם היא מעלה את המוראל הלאומי או מטילה מורך. אפשר לכתוב תחקיר שלם על פיקוד העורף, כולל על מחדלים, אך במגמת פטריוטיות והעלאת מוראל. אפשר גם לכתוב על אותו נושא בדיוק באווירה של זריעת חיל ורעדה. אפשר לתאר מה עלול לקרות 'אם וכאשר' בצבעי שחור ואפור כהה, ואפשר להבליט זויות של התנדבות ונכונות ומסירות ואומץ וכיוצא בזה. אפשר למחות כף או לספוק כף.
זה ההבדל בין תקשורת להרע או להיטיב.
'מבהיל' מדאורייתא
הטלת מורך לאומי, במיוחד נוכח פני אויב, הוא
איסור מפורש בתורה. כה דברי הרמב"ם (הלכות מלכים ז,טו) על פסוקי פרשתנו בהם מתואר מעמד שחרור "הירא ורך הלבב" (כ,ח):
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה
ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (כמצוטט בראש המדור מפרשתנו). ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר
'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'".
כל מי שיש לו אוזן קשבת שומע בדברי הרמב"ם שהאיסור איננו לפחד, אלא מילת המפתח היא "
המבהיל עצמו עובר בלא תעשה". לפחוד זו תכונה טבעית, ולעתים רבות בלתי נשלטת. "להבהיל עצמו" - זו ליגה אחרת; זו בחישה בפחדים והעצמתם ע"י דישה בהם עוד ועוד: "מה יהיה?", "מה יקרה?", "מה התועלת?", "מה העלות?".
ואם יורשה לי להטריח אתכם גם במעט 'למדנות" (לומדעס) אציע לשמוע במילות הרמב"ם "ומבהיל עצמו" כמתייחסות גם למשפט שקדם: "כל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו". הוי אומר, מותר לחשוב ולהרהר ובעצם אי-אפשר להימלט ממחשבות. אבל גם מחשבות והרהורים ניתנים לליבוי ול'הבהלה' עצמית - וכאן טמון האיסור. טעמו של איסור זה מפורש בפסוק מפרשתנו, המסיים את הקטע המצוטט מן הרמב"ם:
. דרכה של הבהלה אישית לדבוק באחרים ולהיהפך לתוגה ציבורית.
צא ולמד איפוא עד כמה חמורה תקשורת העוסקת יומם וליל בהבהלה ובהמסת הלב.
עד כה דברנו על התקשורת, המשרתת את הציבור בדישה ובדיונים ובמידע סביב סוגיות שעל הפרק. אך אי-אפשר לעבור לסדר היום מבלי להצביע בזעם על הבגידה הלאומית של חדלי-אישים מן השמאל, המכונים משום מה 'אנשי רוח ואקדמיה', אשר קראו לטייסי חיל האויר, במכתב חתום, לסרב לפקודה של תקיפה באירן. מכיון שחבל להשחית עליהם מילים נסתפק ב'שם רשעים ירקב'.