פרשת השבוע, פרשת "שופטים" הכוללת צ"ז פסוקים וסימנך: "
בן אדם מה לך נרדם..." עוסקת במיגוון נושאים ועיניינים רחבי היקף, כגון: מינוי שופטים ושוטרים בישראל, הפרשת תרומה גדולה, עדים זוממים, היציאה למלחמה והיבטיה השונים, איסורים הקשורים לעשיית כישוף ומאגיה בישראל, השגת גבול ועוד. כמו-כן, הפרשה משופעת בשלל מצוות, מ"א מצוות וסימנך: "זה אלי ואנוהו" ואשר דנות, עוסקות ונוגעות בצורה ישירה בסוג המשטר העתידי בארץ ישראל ושפנים רבות לו, כגון: מדיני, משפטי, דתי, חברתי ועוד.
וגם אמנה, פרשה מיוחדת המוכרת בשם "משפט המלך"שבע מצוות(תצ"ז - תק"ג). שתי מצוות עשה: למנות מלך מישראל "כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו" (על-פי ספר החינוך) ושהמלך יכתוב ספר תורה שני לעצמו "כדי שתהיה עימו תמיד ויקרא בה" (כנ"ל)
וחמש מצוות לא תעשה: שלא למנות מלך נוכרי "שאינו מזרע ישראל ואפילו אם יהי גר צדק" (כנ"ל), שהמלך לא ירבה לו סוסים, שהמלך לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו כסף וזהב ושהמלך לא ישכון ויתגורר במצריים לעולם. כל שבע המצוות הלזו נאמרו במפורש בפרשתנו, כעדותה של התורה, שנאמר: "כי תבוא אל הארץ...שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נוכרי...רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצריימה...ולא ירבה לו נשים...וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר...למען יאריך ימים על ממלכתו...".
מחמת קוצר היריעה לא נוכל להרחיב ולפרט. ברם, ראוי להדגיש שישנה על המלך היהודי הנבחר, כשהוא יושב "על כסא ממלכתו", חובה ומצווה על המלך
לכתוב לו (=לעצמו) ספר תורה שני (מלבד ספר תורה ראשון שהמלך מחוייב ומצווה לכתוב כמו כל אדם מישראל אשר חייב ומצווה עליו לכתוב (המצווה האחרונה בתורה, מצווה תרי"ג). ספר תורה זה אינו נמצא בכספת או בבית גנזיו ואוצרותיו אלא נמצא תדיר עם המלך בכל אשר הוא עושה ופועל ומותר לציין, מלבד כשהמלך נצרך לנקביו או כשהמלך נכנס לבית המרחץ. זאת למדנו מדברי חז"ל (מסכת סנהדרין פרק ב' משנה ד'): "יוצא למלחמה - וספר תורה עימו. יושב בדין - והוא עימו. מסב לאכול - והוא כנגדו".
התורה אף מציינת ומנמקת עניין חשוב זה בעיקר בגלל שני היבטים חשובים: ההיבט האישי/דתי/רוחני וההיבט הציבור/החברתי/שלטוני. ההיבט האישי הוא בחינת "בין אדם למקום", שנאמר: "למען ילמד ליראה את י-ה-ו-ה אלוהיו. לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם...ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". וההיבט הציבורי הוא בחינת "בין אדם לחברו", שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו...(ו)למען יאריך ימים על ממלכתו...".
העולה והיוצא אפוא מן הדברים שנכתבו לעיל, הוא: מלבד היות המלך בחיר האל ומשמש כמנהיג מדיני לעם, הוא אמור ואכן, הוא משמש כ"מקור לא אכזב" של דוגמה חיובית לנתיניו. מודל לחיקוי חיובי. חובותיו, כמו גם זכויותיו המיוחדות של המלך הינן מלמדות, משכילות, מעצימות ומחזקות את עם ישראל בחינת: "והצנע לכת עם אלוהיך (ועמך)". המילה "אחרי" ביחס ולגבי המלך אינה עניין של המלצה בלבד, אלא דרך ואורח חיים רצוי ביותר. המלך אינו אמור להיות מובל ע"י אחרים. אדרבא! עליו מוטלת החובה והאחריות להוביל את העם ולא רק להישגים מדיניים/כלכליים גרידא אלא, ואולי, בעיקר, להישגים רוחניים/דתיים, כמו למשל: יראת ה' (שמיים), שמירת חוקי התורה ואי סטייה מן המצוות "לא ימינה ולא שמאלה" כמאמרם (מסכת הוריות פרק ג' משנה ג'):
"זה המלך שאין על גביו אלא ה' אלוהיו".
