פעם היינו מאחלים לחברים ביום ההולדת "עד מאה ועשרים". ואז הפסקנו, כי גילינו שמאה ועשרים זה לא מספר כזה רחוק. אנשים חיים יותר, ובמקומות עבודה לא מעטים, ניתן למצוא מתנדבים בני שמונים ויותר שעושים עבודתם נאמנה עוד יותר מאלו שהם בני שלושים. ולך תאחל לאחד כזה "עד מאה ועשרים" ותגלה שיש לך קצת חברים פחות אחד. אז התחלנו לאחל "עד מאה כעשרים" ואנחנו אומרים זאת בחצי חיוך, ומחכים שמישהו רק ישאל אותנו "למה?" ומיד נבריק כמו שלא הברקנו זה זמן רב. אבל זה לא קורה, כי כולם כבר יודעים. מה שמפליא אותי זה, שיש עדיין מקום אחד שהברכה הזו לא עודכנה. בקרב ילדים.
ביום ההולדת, ממש לפני חיתוך העוגה כולנו פוצחים בשיר "שנזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה". שם לא שמעתי מישהו מחדש. אולי זה כך, כי זה לא ממש משנה לילד בן שלוש, אם זה "עד מאה כעשרים", או "מאה ועשרים" בכל מקרה זה רחוק ממנו לפחות במאה שנה.
אבל מסתבר, שמאה ועשרים זה מספר די מעניין. המחקר מגלה שמאה ועשרים זה לא רק הזמן שאדם ממוצע זוכה לראות בחתונת הנין שלו, או בפרסומו של מכרז חדש להקמת פרויקט "שערי העיר" או הרכבת הקלה, תלוי איפה אתה גר. מאה ועשרים זה גם מספר המשכורות החודשיות שאדם ממוצע משקיע מחייו כדי לזכות בדירה משלו. אני לא מדבר על דירה במגדלי אקירוב או עזריאלי (מעניין למה אין מגדלי ביטון או בוזגלו) אלא על בית של מיליון שקל, כשזוג צעיר צריך להביא לפחות ארבע מאות אלף במזומן והשאר במשכנתא, בהנחה שיאשרו לו לקחת משכנתה כזו.
אני גם נוקט במספר הזה מתוך הנחה, שאין לאדם כזה שום הוצאות אחרות במשך עשור, ואת כל משכורתו הוא חוסך אך ורק לדירה.
על-פי האתוס הישראלי שעליו רובנו גדלנו, אחרי החתונה קונה הזוג הטרי את דירתו הראשונה, שבה תוקם משפחתו החדשה. אפילו גדול חכמינו הרמב"ם בספרו הלכות דעות קבע: "כי דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו, ואחר כך יקנה בית ואז ישא אישה לפי מאמר התורה" מי האיש אשר נטע כרם (עבודה), בנה בית חדש ולבסוף אירש אישה". הרמב"ם ממשיך וכותב "אבל הטיפשין מתחילין מהסוף.." ובכן, אני לא ממשיך כי זה כבר מתחיל להיות אישי.
אבל הימים האלו שבהם רכישת דירה הלכה יד ביד עם חתונה פסו מן העולם, או לפחות מישראל - המדינה השלישית היקרה בעולם בנדל"ן למגורים, על-פי מחקר של Knight Frank שהתפרסם בחודש שעבר. מחקר חדש מלמד כי עם כל המודעות ליוקר הדיור בישראל, מעט עגום לגלות שרק 16.5% מהנשואים הטריים רוכשים דירה לכבוד חתונתם - רק שישית מהישראלים יכולים להרשות לעצמם להתחיל את חייהם בבית משל עצמם, כך מנתוני משרד השיכון.
כלומר מתוך 12,936 זוגות נשואים טריים בישראל - כאלה שטרם מלאה שנה לנישואיהם - רק ל-2,133 יש דירה משל עצמם. הדרך ארוכה היא וקשה כך שעד לשנת הנישואין החמישית, מגיעים כ-43% מהזוגות הנשואים לדירה משל עצמם - עדיין, פחות ממחצית ממשקי הבית. וכאן כבר משתמשים בהגדרה "משק בית" במקום "זוג", כי לרבים מהם כבר נולדו ילד או יותר. כהערה צדדית - בחמש שנים מאבד כל משק בית כזה כ-192 אלף שקל שהוציא על שכר דירה, סכום שהיה עשוי להוות כמעט מחצית מההון העצמי הנדרש לרכישת דירה ממוצעת - מה שמרחיק אותו עוד יותר מחלום הדירה בבעלות.
ל-57% מהזוגות שחגגו עשור לנישואיהם יש דירה משל עצמם, ואחרי 20 שנה של חיים משותפים, השיעור מגיע ל-68%.
העובדה כי הילדים כבר מזמן גדלו, ונדנדה כבר לא תועיל, זה כבר פחות משנה. כי איך שהדברים נראים, בית גדול זה תמיד טוב לאכלס את הילדים הנשואים שהבינו, שאולי כדאי להם לחזור ולגור עם ההורים, אם הם רוצים לחסוך קצת.
סוף טוב הכל טוב ומה לגבי מי שנשוי 30 שנה ומעלה? בפלח זה, שיעור הבעלות על דירה בקרב הנשואים עומד על 78%, כך ש-22% מהישראלים - למעלה מחמישית - מתים חסרי-נכסים. אבל אולי גם חסרי דאגות ובכך מקיימים בעל כורחם את מאמר חכמינו "מרבה נכסים מרבה דאגה".
עד מאה כעשרים.
