"מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק, וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה" (ויקרא י"ט ל"ו-ל"ז). מפשטם של הפסוקים נראה כי שמירה מוקפדת על אמינות כלי המדידה כמוה כשמירה על כל חֻקֹּתַי ועל כל כל מִשְׁפָּטַי, משל אמרו כי זיוף כלי המידה הוא תמיד בסתר ואם אדם נשמר מזיוף משקולותיו, ואיפה שלו היא איפה, והין שלו הוא הין, הוא מעיד על אמונתו באלוהים שציווה על עשיית הטוב והישר, ואם לאו והוא מזייף מפני שאינו חושש מעין רואה ומיד הרושמת כל מעשיו בספר, וכופר בתוכו בכל אפילו אם לבר הוא מקיים כביכול הכל.
"קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות" פוסק הרמב"ם בהלכות גניבה פרק ז', על-פי התלמוד (בבא בתרא פ"ח, ב'). החטא של זיוף המידות גדול מחטא הזימה, "שזה - בינו לבין המקום (!) וזה בינו לבין חברו (!), וכל הכופר במצוות מידות - ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הצווי,(ראשית הפדות מעבדות)וכל המקבל עליו מצות מידות, הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצוויין (לקבלת התורה במעמד הר סיני)". הקשר בין יציאת מצרים לבין שמירת המידות אינו קשר היסטורי או ציון חותמו של האלוהים המזדהה כ"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם"(במדבר כ"ג,כ"ב), אלא קשר מוסרי. תכלית שחרור העם מעול העבדות, היא קבלת עול מלכות שמיים , סיבת הסיבות לחירות היא הולדת עם השומר על הצדק בגלוי, בחוקיו, ובסתר, במידותיו. פירושים מגוונים מסבירים כפל מילת "צדק" בפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז,כ'), כגון, עשה צדק בצדק, או כגון הלוך אחר בית דין יפה הנודע באמינות פסיקותיו. מותר בוודאי לצרף עליהם פירוש נוסף: 'צֶדֶק' אחד, הוא הצדק הגלוי, הבא לכלל ביטוי בחקיקה, בפסיקה, באכיפה הפומביים ו'צֶדֶק' שני, הוא זה שכל קיומו הוא בין האדם לעצמו, בסתר שבין מרתפי הארץ לבין ערבות הרקיע.
אין קיום לאומה אלא בהנהגה השוקדת על עשיית הצדק הגלוי. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה...", אבל הצדק הממוסד הפומבי, אינו מספיק, גם האישי, בחדרי חדרים, הוא תנאי לקיום, "...וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה", (ישעיה א',כ"ז). רבי משה מקוצי הידוע כ 'סמ"ג' על שם ספרו "ספר המצוות הגדול", (נכתב בערך בשנת 1240 לספירה), מסביר כי "עונשן של מידות גדול", מפני ש"גבי מידות, שגוזל את הרבים לא אפשר בתשובה, דאינו יודע למי ישיב", ועם שהגמרא במסכת ביצה כ"ט,א', אומרת כי תקנתו של אותו גזלן היא, שיעשה בממון שהוא צריך להשיב לרבים דברים ל"תועלת הציבור" אין 'תקנה' זו מועילה מפני שהבעלים שנטמעו ברבים אינם מקבלים מה ששייך להם, והצדק שנרמס בסתר אינו יכול לזקוף מלוא קומתו. התשובה על כן היא בלתי אפשרית. מי יכול להשיב לבעלים את הפרוטה הגזולה בידי החנוונים הגדולים והקטנים המוכרים לציבור מרכולת שדמיה נקובים בכך וכך שקלים ועוד תשעים ותשע אגורות מפתות, כשאין יותר מטבע אגורת עודף בארץ ורק האלוהים יודע מה רושמות הקופות, עד שנוטלים בגלוי פרוטות שרומסי מידות היו נוהגים ליטול בסתר, והממלכה רואה ואינה עומדת על המידות.
לא לחינם נקראים הערכים - מידות כיון שהצדק כרוך במידות, קוראת לשון הקדש גם לכללי המוסר על פיהם מתקן, או חלילה מעוות, האדם דרכיו בארץ, "מידות". הצניעות היא מידה טובה. היוהרה מידה רעה. ההסתפקות במועט - מידה טובה. החמדה והראוותנות, מידה רעה. רבי ישראל אלנקאוה מצטט ב"מנורת המאור" פרק י"ז, את בן סירא שכתב "כל עוף למינו ישכון, ובן אדם - לדומה לו", ועל כן, "הרוצה לדעת מידות חברו, יסתכל במה שהוא משבח. אם משבח הטובות, בידוע שהוא בעל מידות טובות, ואם בהפך, הוא בהפך, "...וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (משלי פרק כ"ז, כ"א). אינו מהלל אלא הדומה למידותיו, אם רעים ואם טובים".
מאחורי השימוש ב"מידה" כתיבה המציינת גם ערכים הקובעים התנהלותו של האדם, עומדת תפיסת עולם כי כשם שמידת משקל או נפח יכולה להזדייף, כן יכולים ערכי המוסר על פיהם מציב האדם שלטי דרכים בחייו להזדייף. הגאווה היא זיוף מידת הכרת הערך העצמי. תאוות הבשרים היא זיוף ערך האהבה. החמדנות היא זיוף ערך החתירה לחיי עבודה ויצירה. היצר שאיננו חושש משעבוד הזולת הוא סוכן זיוף קידוש החירות.
הצדק כרוך גם באמונה ב"מידה כנגד מידה". הכמיהה לשלטון הצדק תובעת שכל מידה תכבד חברתה, "כִּי פֹעַל אָדָם- יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ - יַמְצִאֶנּוּ" (איוב ל"ד, י"א). הצדק הטבעי כמו דורש זאת. מסופר עליו על רבן גמליאל שראה גופת אדם צפה על פני המים. אף על-פי שלא ידע לא מי האדם, ולא למה טבע, קפצה לנגדו מיד הכמיהה למידה כנגד מידה ואמר לה, לגווייה העלומה עצמה, "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", על שהטבעת אדם במים, הטביעו אותך, וסוף מי שהטביע אותך שיטביעו אותו גם הוא".(אבות ב',ו'). הרמב"ם המלווה בפירושו את המשנה הזאת מציין כי סיפור המעשה הזה הוא על-פי "...מאמר החכמים: במידה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש". אם פרעה גזר על הבנים שייטבעו במים, וגזירה זאת הייתה מידת סאתו, גזרו עליו ועל חילו לרדת כאבן במצולה, על-פי שיעורה של אותה סאה. חז"ל למדו את הכלל הנכסף ש"כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא הן מידה כנגד מידה", מהפסוק עלום המובן, "בְּסַאסְּאָה...תְּרִיבֶנָּה... בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" (ישעיהו, כ"ז, ח') כאילו תיבת "סַאסְּאָה" היא כפולה של המידה "סאה", וכמידה בה חטאו אומות לישראל כן תהייה מידת הסאה בה ייפרע האלוהים מן האומות.
הצדק והמאזניים, סמל הסמלים של המידות, כרוכים זה בזה גם בארץ וגם בשמיים. למרות פסקנותו של הרמב"ם המבטיחנו כי כל עין רואה שהקדוש ברוך הוא דן את העולם מידה כנגד מידה, לא אדם אחד אינו רואה כן בעיניו, וחושש שמא הסאה - סאה מזדייפת בעולם הזה ומתפלל כי בעולם האמת יישקל הטוב כמידה הראויה לגמול, והצדק כאמת מידה מוחלטת. "יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי", (איוב ל"א,ו') זועק איוב, האיש התם שסר מרע בעולם הזה ללא הועיל וספג נגעים שגדשו את הסאה. מאזני הצדק נדרשים מכל אדם, כמוהם כאיפת צדק וכהין צדק, והם, אללי, מזדייפים לעיני מי שציווה עליהם. אבל בשמיים, בוכה איוב, מוכרח שיהיו מונחים מאוזני צדק שאינם מזדייפים עולמית ועל פיהם יודע האלוהים תומתו של כל איש ואדם נשקל בהם, ואם נמצא כי אינו חסר מן המידה, הוא גובר על כל ניסיון, על כל בינתיים, על כל הדמעה שמאיימת להציף את העולם על שהצדק בושש לבוא.
עד לאותן מאזניים שבשמיים, אין לנו לסמוך אלא על המאזניים שאנו עושים בהם צדק בארץ, וצדיק באמונתו יחיה.
