נקודת מוצא נתניהו וברק משחקים סטנגה עם עצמם כבר יותר מדי זמן, רק משום שבישראל של 2012 אין אופוזיציה. לא רק שאין להם אופוזיציה פרלמנטרית, אלא שאין להם אופוזיציה בכלל. אפילו לא אופוזיציה ציבורית. בשנה שעברה עוד יצאנו לרחובות על מחיר הקוטג', אבל השנה אפילו על דלק כבר לא יוצאים. לא יוצאים מהבית, ולא יוצאים מהרכב בזמן התדלוק. משלמים מחיר מלא בעד תדלוק בשירות מלא, ומתדלקים את היכולת לחיות כאן באמצעות אשראי ומשיכת-יתר. המדיניות של הצמד נתניהו וברק, עם קפיטליזם ממאיר וקולוניאליזם מחמיר, הולכת ומתחזקת לנוכח היעדרה של אופוזיציה.
ופתאום בא שימון בהיעדר אופוזיציה מזה זמן רב, ממשיכים נתניהו וברק להרים להנחתות איש לרעהו, תוך שהם מריעים זה לזה ומחלקים לעצמם מחמאות הדדיות. למרות שאין להם אופוזיציה, אין להם גם אוהדים שיחלקו להם מחמאות, מלבד קבלני הפרסום שעושים זאת על חשבון כספי המיסים ועל בסיס הזמנות עבודה ממשלתיות. ואז בא שמעון, והפתיע.
לפתע, שריקה חדה פילחה את האוויר, ושני הקנדידטים הפנו ראשם והבחינו במחזה שהפתיע אותם. בגיל 89, שמעון עזב לרגע את טרקלין הנימוס של היכל התהילה. פרס זינק למגרש בלי ברכיות, היישר אל המדמנה החביבה על הצמד נתניהו וברק, לבוש בחולצה הנושאת את המספר "1", והשמיע להם תזכורת שהיוותה קריאת מציאות. "בנימין ואייהוד, שלטון בכל מחיר איננו מדיניות".
פרס אמר בסך-הכל "אנחנו לבד לא יכולים לעשות את זה", והמילה "זה" כוונה לחיסול תוכנית הגרעין האירנית, להבדיל מעיכוב התוכנית. עיכוב הוא משימה שנמצאת בהישג יד ישראלי, ופרס לא ערער על כך, אלא על הביטוי הטקטי של "עיכוב" והסתבכות, מול "חיסול" ושינוי גורף של המציאות.
מחדל ההפתעה - סימן לבאות? לצמד-החמד, נתניהו את ברק, לא הייתה שום סיבה להיראות מופתעים מעצם הכניסה של הנשיא לזירה. העובדה שהם ראו בהצהרה שליוותה את "הכניסה" של הנשיא לזירה כאילו הייתה "יציאה" שאינה במקומה, העובדה הזו מתמיהה שבעתיים. שהרי במו ידיהם הם כתבו את השורה הזו בעבורו. העובדה שעל המגרש הדיפלומטי הופקד שחקן רכש מולדבי, כזה שמדינות העולם כולל ידידותיה של ישראל, הוציאו לו זה מכבר "תעודת שחקן רדיוס בלבד", לא תרמה ממילא לזירה המדינית-דיפלומטית. שני כוכבי-העל שעברו לזירה הטקטית-פוליטית גרמו לוואקום חמור שהזמין את השחקן מספר 1 למגרש.
למרות חוסר יכולתם להבין את הדינאמיקה שהזמינה את הנשיא, עצם היותם כה מופתעים ממעשי נשיא ישראל מעלה תהיות באשר להבנתם את המציאות הגלובלית והפוטנציאל הגלום בחוסר הבנה וצפייה מראש של מעשי נשיא אירן. על אי-הבנת נשיא ישראל עוד אפשר לעבור לסדר היום, בעיקר משום שנשיא ישראל חפץ בטובת ישראל, אך מה אם הם כשלו גם בהבנת וצפיית מעשי נשיא אירן?
"של מי השורה הזאת?" נתניהו וברק עזבו זה מכבר את המגרש המדיני-דיפלומטי, ועברו לנהל את המדינה מהמגרש הפוליטי-טקטי, תוך כדי פזילה קבועה ויציבה לעבר הבחירות הבאות, ומתוך שיקולים אלקטוראליים צרים. בעשותם כן, הם השאירו פרצה גדולה בחומה המדינית-דיפלומטית, והזמינו אל הפרצה הזו בעלי חושים חדים מעולמות הדיפלומטיה והמדינאות, אנשים בעלי ראייה ארוכת-טווח וכישורי-על. וכך נקבצו סביב הנושא האירני כל ראשי מערכות הביטחון של ישראל בעבר ובהווה, דיפלומטים ואנשי-עסקים, אנשי רוח ואישי ציבור, ואפילו נשיא המדינה החמישי, יצחק נבון, שמעולם לא נחשד במעורבות פוליטית, וקבע בכל-זאת כי: זו לא הייתה זכותו של הנשיא פרס, אלא חובתו.
המשחק המסוכן של הצמד נתניהו את ברק בתוך המגרש הפנימי האמריקני, והניסיון שלהם לעשות שימוש במערכת הבחירות האמריקנית על-מנת להפעיל לחץ בלתי-כשר על נשיא ארה"ב לתקוף את אירן על-פי לוח הזמנים שקבעו לו הצמד, הניסיון הזה הותיר אותם חשופים בצריח האסטרטגיה המדינית, והיווה הזמנה לגורם שקול להיכנס לזירה ולבוא לעזרה.
שלא כמו בעניין התקיפה של מתקני הגרעין בסוריה (כמובן, רק על-פי מקורות זרים), את הנושא האירני הוציאו נתניהו וברק לדיון ציבורי. האחריות להיקף הדיון הציבורי בנושא הזה רובצת על כתפיהם. מכאן, שהפליאה שלהם לנוכח אירוע ההיתקלות הנוכחי, שקולה למי שמוציא את הכלב לטיול בוקר, ואחר-כך מתפלא שהוא צריך להרים מהמדרכה את תוצר המעיים המצחין.
תגובה רגשית ומתקפה טיפשית גורם ההפתעה תפס את הצמד נתניהו וברק במצב של מוכנות אפס, והדגיש את אובדן היכולת שלהם לנהל מפת קרב מורכבת ורגישה. אם לא יכלו לצפות את מעשה הנשיא, הרי שמפת הקרב שלהם כשלה. זו לא הייתה קפריזה אישית של הנשיא פרס, וקדמו לכניסה הזו סימני אזהרה רבים. אבל הנורות האדומות בחדר המצב זכו במקרה הטוב להתעלמות מצד הצמד, ובמקרה הפחות טוב - הן לא הבהבו כלל משום שלא מופו כאזורי אתגר אפשריים. ככה זה כשמשחקים משחק טקטי. פתאום אתה מתעורר והכדור כבר לא אצלך.
התגובה שראינו נקראת בלע"ז freeze, fight or flight ומשמעה שמי שנתפס בהפתעה ברגע האירוע עשוי לקפוא במקום (כמו חיה החוצה כביש בלילה ולפתע מגיחים מולה אורות של רכב), או להגיב באחת משתי דרכי הקיצון - בריחה או מלחמה. אין לדעת מי היה בחדר בעת שהצמד גיבש את התגובה, אבל ניתן לקבוע בוודאות שקולו של ההיגיון השקול לא נשמע שם.
המתקפה האישית על הנשיא פרס, באמצעות ניסיונות להשחיר את שמו ולפגוע במוניטין שלו ובקרדיט הציבורי העשיר התלוי על כתפיו, כולל כל מה שנטען לגבי יכולות ישראל מחולות דימונה (כמובן, רק על-פי מקורות זרים), כל אלה היוו תגובה רגשית ומתקפה טיפשית, שגם את תוצאותיה כשל הצמד מלראות מראש. ברק שבנה לעצמו שם של אדם בעל מוח אנליטי, נלכד ברשת הקורים של דרכי נתניהו הפתלתלות, ונתן ידו לבומרנג של תקיפת פרס. פארסה קולוסאלית ומדאיגה. תקלה חמורה המצביעה על כושר שיפוט לקוי וראייה סלקטיבית של שדה המערכה.
ולאן הולכים מכאן? לאחר המקלחת הצוננת שחטף הצמד הזה בעקבות דברי הנשיא פרס, הם עברו למצב הפוך של ניהול המערכה על אירן. היסטריה בהתגלמותה. ממצב של שאננות במגרש מתוך חגיגות חיסול האופוזיציה ודיכוי המחאה החברתית, הם החליטו ללכת על כל הקופה. אם כבר אירן אז עד הסוף, ובעיקר משום שהמחאה החברתית עשויה להידלק מחדש לאור הכבדת העול הכלכלי, עליות מחירים שנדמות בעיני הציבור כמסע ברכבת הרים כלכלית בלי חגורות בטיחות, וגלי הפיטורים הנוקשים על דלתות מאות אלפי אזרחים.
נתניהו פצח במסע זואולוגי, והקפיץ את סיירת עמידרור לביקור בזק אצל
עובדיה יוסף. על עזים עיוורות או שפנים בקיבוצים כנראה לא דיברו שם (ואולי דווקא כן), אבל קל לנחש שנושאים כמו "נחש צפע" כן עלו לדיון. העלייה לרגל אל עובדיה היא סממן שמלווה בדרך-כלל מסעות בחירות או מסלולי מלחמות.
מהתנהלות הצמד בפרשת הנשיא פרס, ומעוצמת התגובה הטיפשית שנבעה ממצוקה רגשית אנו למדים שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא עמד לצידו, ועדיין מוקדם לדעת האם הוא המריא הרחק ועף או רק חטף מכה קלה בכנף.
אקורד צורם וצילום נמוך אי-אפשר להימלט מהתחושה שאקורד הסיום הצורם של הנושא האירני עדיין לא התנגן, והתנהלות הצמד הזה בפרשה הזו מותירה תחושה קשה של ערב מחדל קשה, כזה שעלול להוות נושא לוועדת חקירה. התקווה עדיין לא אבדה, אבל זו תהיה קביעה מציאותית מאוד אם נאמר מעתה כי "כל ישראל חרדים זה לזה", וגיוס חרדים הוא כבר לא סיסמה פופוליסטית של שאול מקמפיין ההצדעות, אלא מציאות ריאלית.
ועדת החקירה עוד תשמח שנתן אשל עדיין מסתובב סביב נתניהו, משום שאם בלשכת שר הביטחון ההקלטות נעלמות, ולשכת נתניהו ממילא פועלת באקווריום, לכל הפחות יהיו תמונות שיסייעו להבין את הנסיבות שעליהן צמח המחדל. התמונות, כמו הטיסה לאירן וכמו הרמה הכללית שבה מתנהלת ישראל כעת - יהיו בגובה נמוך, אולי לא מספיק נמוך בשביל הדין הפלילי, אבל מספיק נמוך כדי שיהווה עילת הרחקה מהזירה הציבורית, ויפה מלחמה אחת קודם.
