פרשת השבוע פותחת בציווי המכוון אלינו [דברים ט"ז]: [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. ומשום כך היא נקראת פרשת שֹׁפְטִים, לא שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, רק שֹׁפְטִים. ובאמת, בספר המצוות מונה הרמב"ם בין יתר "מצוות עשה" גם את המצווה שפותחת את פרשת השבוע, למנות שופטים; הוא אינו מזכיר כלל את מינוי השוטרים כמצווה בפני עצמה ולכאורה זה תמוה, שהרי שני התפקידים מוזכרים בפסוק אחד ואודותיהם מצווה התורה: תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אז מדוע הרמב"ם מתעלם מהשוטרים? אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהניסוח בפירושו של רש"י מיישב את הקושיה: שֹׁפְטִים - דיינים הפוסקים את הדין; וְשֹׁטְרִים - הרודין את העם אחר מצותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט:
מפירוש רש"י יוצא שלשוטרים אין תפקיד מוגדר מצד עצמם, כי תפקידם של השוטרים הוא רק לסייע לעבודת השופטים, לדאוג שיקוים פסק דינם. כלומר, מי שיצא חייב בדין עלול שלא לרצות לקיים את הפסק ותפקידו של השוטר הוא לאלץ אותו לקיימו. תגובה כזאת לפסק דין שעל-פי תורה היא טבעית ואנושית אבל היא קיימת רק כל עוד נמצאים בגלות, כלומר בניתוק תודעתי מרצון ה' יתברך, אותו רצון שמתגלה בפסק דינם של השופטים. לכן לעתיד לבוא, בין ייעודי הגאולה לא מוזכרים שוטרים בכלל כי לא יהיה בהם צורך. ואם עדיין מישהו יתקשה להשלים עם פסק דין שנגזר עליו, יבוא היועץ וישכנע אותו. זהו שמבטיח הנביא [ישעיהו א']: [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק-- קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. היועצים בפסוק הזה מחליפים את השוטרים; הם יסבירו לנדון כי עליו לקיים את פסק הדין לטובתו הוא, שמכיוון שנפסק על-פי התורה הקדושה זה בוודאי לטובתו, וכך יניעו אותו לקיים את הפסק.
השוחד מה שאמור לאפיין את השופט זה עבודה על-פי שכל, הוא צריך להפעיל את המוח; וזה גם רמוז, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, בעובדה שאת המצווה הזאת אנחנו מקבלים בפרשה מספר מח בתורה. בפועל זה אומר שאם לשופט יש נטיית לב לכיוון מסוים, בעד או נגד מישהו או משהו שעומד לדין בפניו, עליו לפסול את עצמו מלשבת בדין באותו עניין. בפרשה שלנו זה אמור בפסוק: [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. מדגיש רש"י: וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד - אפילו לשפוט צדק: נשים לב שהציווי הזה מופנה אך ורק אל השופט, לא אל בעלי הדין; כי מצידם הם יעשו כל שביכולתם כדי לזכות בדין, הם הרי מוכנים לשלם לא מעט, ובצדק, כדי שצדקתם תצא לאור. לכן מדגיש רש"י: וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד - אפילו לשפוט צדק. לכן הציווי מופנה לשופט בלבד, לא לבעלי הדין.
בנסיבות אלו, אין סיכוי שלשופט ולבעל הדין יהיה אינטרס משותף להסתיר את עבירת השוחד, כי בעל הדין לא עבר שום עבירה אם נתן שוחד. ומדוע בשום מקרה אסור לשופט לקבל שוחד - על כך משיבה התורה: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר; עיוור אינו רואה, וראייה שייכת לחוכמה, לשכל; כלומר, מרגע שלקח שוחד, השכל שלו כבר לא בהיר, הוא מתערפל ובהכרח שהדין יצא מעוקל. וזהו שמפרש רש"י: משקבל שוחד ממנו, אי-אפשר שלא יַטֶּה את לבבו אצלו לְהַפֵּך בזכותו. הוא אומנם יפעיל את השכל אבל רק כדי לשרת את נטיות הלב החדשות שלו, כדי לְהַפֵּך בזכותו של נותן השוחד. והרי השופט, אמרנו כבר, צריך לשפוט על-פי השכל בלבד, בלי לערב נטיות לב כלל. אז מה, הכל זה שכל, אין ללב שום מקום? יש, עצם המשפט של התורה הוא רחמים שזה עניין של לב, אבל זה יכול לבוא רק לפני שיודעים מהו הפסק, לעשות פשרה, או לאחר שפסקו, לעזור למפסיד.
אבל מערכת המשפט, צדקת ככל שתהיה, אינה המערכת הבלעדית בניהול ענייני העם, שכן מטבעה היא מערכת תגובתית, לא יוזמת. מביאים לפניה שאלות ובעיות שהיא אמורה לפתור בהתאם להוראות התורה. כשאין שאלות ואין בעיות, השופטים יושבים ולומדים. ומה על הכלכלה? והביטחון? אכן, בהמשך הפרשה יש עוד תפקיד שמצווה עלינו לאייש אותו, תפקיד המלך [פרק י"ז]: [יד] כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. [טו] שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.
איזונים מלבד השופטים והמלך, יש עוד בעלי תפקידים בעם ישראל, אבל הם אינם כפופים למינוי שלנו, הכהנים והנביאים. אלה מקבלים את תפקידם ישירות מהבורא יתברך ואנחנו רק נדרשים להתייחס אליהם בהתאם לכללים שהתורה מציבה בפנינו. ברשימה הקודמת הארכנו לדבר על אודות הנביא ואפילו ציטטנו מהפרשה שלנו את הפסוק [פרק י"ח]: [כב] אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה': בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. הפירוש הפשוט של ההוראה לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ הוא שאסור לפחד מנביא השקר, אבל דומני שכיום ההוראה היא שלא להיבהל מההפחדות של נביאי השקר. שהרי לפני יותר משבע שנים, כמו ארבע מאות "הנביאים" של אחאב, הם השמיעו לשליט ולנו את הזמירות שהשליט אהב לשמוע ומאז כולנו כואבים את ההמשך. אז אין שום סיבה להתייחס אליהם ברצינות ובטח לא להיבהל מדבריהם.
זו הייתה הערת ביניים ביחס לתפקיד הנביאים שכידוע, ליוו את המלכים לכל אורך התנ"ך. אבל כעת העניין שלנו הוא במערכת המשפט ובמלך; מערכת המשפט היא הירארכית, מתחילה בבית דין מקומי שאמור להיות מצוי בכל עיירה ועד לבית דין הגדול, הסנהדרין שישבה במתחם בית המקדש שבירושלים. כאמור, השופטים אמורים להיות מוּנְחים על-ידי השכל (של התורה כמובן) כלומר הם ראשי העם, בעוד המלך מכהן בתפקיד הלב; בלשון הרמב"ם [הלכות מלכים, ג]: "שֶׁלִבּוֹ הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דיבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם". על פניו נראה שתפקיד השופטים חשוב יותר מתפקיד המלך, שהרי בתחומים מסוימים הוא אפילו כפוף לפסיקה שלהם, אבל באמת, מכיוון שלא הכל שפיט, מרחב הפעולה של המלך הוא גדול מאוד.
המלך מציב יעדים וגם מוליך את העם אל עבר אותם יעדים. אומנם הוא אמור להימלך בסנהדרין, אבל ההחלטה היא שלו. למלך יש גם תפקיד חיוני בשמירה על הסדר הציבורי; אם וכאשר נקלעים למצב שמערכת המשפט אינה יכולה לגדור פרצות מסוימות, בגלל דיני הראיות למשל, למלך יש הסמכות לעקוף את כל הכללים ולעשות מה שהוא מוצא לנכון בהוראת שעה. הוא מונחה על-ידי הלב שלו, "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" כזכור; הוא חש את מה שנכון לעשות והוא עושה. אומנם כלפי העם המלך הוא בהתנשאות מירבית, הוא לגמרי מורם מעם, אבל באותה מידה בדיוק, בלבו פנימה הוא בשפלות מירבית. וזה מה שמעניק לו את הרוממות ביחס לעם - השִׁפְלוּת שהוא חווה בלבו. מתוך חווית השפלות, הוא בטל לגמרי להוראות התורה וממילא הוא מתבטל גם כלפי מי שתפקידם לנסח ולהשמיע את אותן הוראות, לשופטים.
ומן הפסוקים אפשר ללמוד גם עד כמה מוּנחה המלך על-ידי תחושות הלב שלו ועד כמה חשוב שלבו ומוחו יהיו מתואמים. התורה מטילה עליו הגבלות שונות כדי למנוע מצב שהלב שלו יטה לכיוון לא נכון: [יז] וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. התורה מגבילה אותו ואוסרת עליו את מימוש הנטיות הכי טבעיות לאדם בכלל ולאדם במעמד כל-כך בכיר בפרט, ריבוי נשים וריבוי כסף וזהב. בהגבלות אלו הוא יוכל לעמוד רק אם יקיים את הציווי שבפסוקים הבאים: [יח] וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. [יט] וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. וזה עצמו ימנע סכנה נוספת: [כ] לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
אז נכון שבמהלך ההיסטוריה, גם שלנו וגם הכללית, היו מלכים שהפכו לרודנים עריצים, אבל הנטייה הזאת אינה בלעדית למלכים; להפך, מצאנו וראינו גם שליטים שנבחרו באופן הכי דמוקרטי שהפכו לעריצים ברמה כזאת או אחרת ואף לרוצחי המונים ר"ל. וגם כיום אפשר בקלות לזהות עריצות בלי שום קשר למלוכה או אף לשלטון, ואין צורך להאריך בזה. מה שאנחנו מייחלים לו הוא אותו מלך שהתורה הבטיחה לנו על אודותיו; המלך המשיח שבעצמו יקיים בשלמות את הכתוב בפרשת המלך שנקרא השבת, ומתוך כך יוכל ואף יעשה, לתקן את כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד. אנחנו כבר קרובים מאוד לכך, מה שחסר זה רק עוד קצת אהבת ישראל.
