אַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת-
- דברי אבטליון (פרק א/י)
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת- בְּלֹא לְהִיטוּת
- תמצית דברי רבן גמליאל
יָעַץ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּלַפֵּי הָרָשׁוּת כִּי הֶן מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם לְמַעֲנָן וְּנוֹטְשִׁין לוֹ בְּעֶת דַחֲקוֹ רָחוֹק מִנָּן כִּי רַק לְמַעֲנָן לוֹ הִתְוַדָּעוּ הֱוֵה גָּם מִתְפַלֵּל לִשְׁלוֹם הַמַּלְכוּת-
- תמצית דברי חנינא
אַךְ עֲשֶׂה זֹאת לְמַעַן תִּזְכֶּה לְחֵרוּת יָעַץ רִבִּי חֲנִינָא כִּי בְּטוֹבָתֶנוּ רָצָה אָמַר לוּלֶא מוֹרָאָה שֶׁל זוֹ תִּמְצָא אִישׁ אֶת רֶעֶהוּ חַיִּים בָּלָעוּ הַשּוֹנֶה שֶׁבֵּין חֲנִינָא לְבֵין גַמְלִיאֵל זֶה כִּוֵּן לְרָשוּת רוֹמִי וְזֶה לְיִשְׂרָאֵל זֹאת בַּעֲיָה אֱנוֹשִׁית וְלֹא לְאֻמִּית רְחַק וְכַבֵּד הָרָשׁוּת חוֹבָה קִּיּוּמִית מְקֻרָבִים וּדְחוּיִים לֹא נוֹשָׁעוּ שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךֶ מה מצא הכתוב דוקא בפרשת שופטים, לדבר על מינוי מלך לישראל. הלא אנו אומרים: ה' הוא מלך המלכים ואין זולתו מלך וּבֹקֶר בֹּקֶר קוראים בקול ה' מֶלֶךְ ה' מָלַךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד, האם בכך משום קביעה חד משמעית מי הוא מלך ישראל. והרי נאמר עוד מלך העולמים, מכאן נושא המלוכה בישראל נמצא במלוקת עוד בימי שמואל הנביא שהתנגד למלוכת בשר ודם,(שמואל א' ח/יא) , אמנם בסופו של דבר פעל על פי רצון העם ומשח את שאול למלך ראשון של ישראל. השאלה מדוע גילה הנביא התנגדות למינוי מלך בשר ודם למרות שנאמר בפרוש: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ(יז/טו) . אלא דעת חכמים היתה כי "שׂוֹם תָּשִׂים עליך מלך" איננה מצוה הדומה לדברים שנאמרו במינוי שופטים ושוטרים. כי בקשר למלך נאמר: כי תבא אל הארץ וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים.(יז/יד) כאן ניתנה זכות ההחלטה לעם, ולא כמצוה שחייבים בקיומה. חכמי המשנה והתלמוד היו חלוקים בדעה והמחלוקת קבלה ביטוי בין הַתַּנָּאִים לבין הָאֱמוֹרָאִים (ב"ספרי" וב"תוספתא") . השאלה היתה אם זו "חובה" או "רְשׁוּת" לשון הכתוב מלמדת כי מדובר ב"רשות" ולא ב"חובה" כלומר רק אם ירצה העם ויבקש למנות מלך אז, שׂוֹם תָּשִׂים ... , אך אם לא יבקש העם אין חובה לשים מלך. לעומת זאת אנו רואים כי במינוי שופטים ושוטרים חלה חובה זאת מפני שצריך לשפוט את העם לעשית צדק, כי בלעדי השופטים והשוטרים כל אדם בישראל "כטוב בעיניו יעשה": כי בפועל , "לית דִין ולֵית דַּיָּן". והרי ממשל תקין זה המבוסס על חוק ומשפט. אולם כאשר אנו עוסקים בצד המדיני של צורת הממשל: מלוכני שבראשותו מלך, או עממי שבראשותו נבחרי העם. מגלים שיש מחלוקת בענין זה בין אבן-עזרא לבין הרמב''ם (אבן עזרא דור אחד לרמב''ם)., אבן-עזרא שלל הצורך במינוי מלך, ואילו הרמב''ם קבל ללא סיג את שום תשים עליך מלך כמצות חובה. דעתו של הרמב''ם קבלה ביטוי בספרו הלכות מלכים ומלחמותיהם שם אמר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: האחת: שום תשים עליך מלך, השאלה בה עסקינן, השניה: להכרית את זכר עמלק (דברים י/טו) . השלישית: לבנות את בית הבחירה . דבריו של הרמב''ם באים לקבוע איזה סוג של ממשל יהיה בארץ עם כניסת עם ישראל לארצו. דעתו של הרמב''ם היתה דעת יחיד כמו במקרים אחרים (כגון אם העוף בבחינת גדי באיסור אכילתו בחלב היה הרמב''ם בדעת יחיד) , אך הוא לא נרתע לאמר את דעתו המלומדת . תנאי נוסף כלול בענין המלך, דבר בחירתו מתוך אחיך ולא איש נכרי. גם כאן יש תמיהה הלא נאמר: מלך אשר יבחר ה' אלהיך (יז/טו) היעלה על הדעת שה' יבחר במי שאינו מבני ישראל, אלא כאן יש מעין אזהרה במקרה וה' יתן את הבחירה בידי העם, אז נאמר: לא תוכל לתת עליך איש נכרי .(יז/טז) כל זאת רק: כי תבא אל הארץ וישבת בה . מכאן שאלה מבני עמנו שבחרו לשבת מחוץ לגבולות הארץ, אין להם זכות להתערב בצורת הממשל ואיזה ממשל ימשול בארץ.
עושי כשפים וקסמים יש המתחזים כבעלי יכולת על טבעית ומתימרים לנבא את העתיד למי שנזקק להם, ואף לקבוע אם דרכו תצלח ואם לאו. יכולת זו איננה נובעת מחכמת ניתוח "נפש האדם", היא פשוט התחזות והעמדת פנים הגובלים בִּרְמִיָּה מדעת. המתחזים מציגים עצמם כאנשי רוח שיכולותיהם לא נמצאת אצל בני אדם רגילים זולתם. התורה הטילה אִסּוּר חמור על התחזות זו והאיסור לגביה עולה על כל האיסורים שבתורה ואולי הוא בדרגה אחת עם אִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה. איסור זה משתרע על רוב הפרשות בתורה וחוזר גם בפרשת שופטים בה מכנה התורה את הכשפים והקסמים והאוב, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם (יח/ט) ולשון הָאִסּוּר לעשות שימוש בהם אומר: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו בְּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אל המתים כי תועבת ה' כל עֹשֵׂה אֵלֶּה.(יח/י-יב) מעשים אלה רָוְחוּ מאד בקרב עמים אחרים אשר לא ידעו את השם אלהינו. ועמים גדולים יצרו להם לדמויות אנושיות ולעתים של חיות תדמית על אנושית כ"אלהים" כך היה פרעה בשעתו וכך גם בימינו בודהא. ההתחזות הזאת מכונה בפי המתחזים "תורת המסתורין". כאמור התורה מחמירה עם מי שמזדקק להם (דגמת שאול במלך ששאל באובות ובידענים ונענש) מתחזים אלה הופכים במרוצת השנים, במיוחד אחרי מותם לאלילים וההמון הולך שהלך כעדר הצאן אחרי השוחט לטבח. כמובן התורה אסרה גם לדרוש אל המתים (ראה לעיל). לכן נאמר עלמשה במיתתו: וימת שם משה עבד ה'... ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה.(וזאת הברכה לד/ו). שלא להפוך קברו לעליה לרגל ולעשות ממנו אליל חס ושלום. לעתים אנו תמהים על יודעי ספר ולומדי תורה, שמפירים דברי אלהים, ונזקקים לבשר ודם ומבקשים מהם בקשות שונות בתתם אמונתם בכח המת שימלא משאלות לב הבאים להשתטח על קברו. גם אם האשם המת היה צדיק בחייו בדורו, אין בכך כדי להפוך אותו לכח עליון, והרי אין מת שהגיע לדרגת משה רבנו בגדולתו בחייו. לכן המאמין כי דרישותיו יענו על ידי המת, הוא בבחינת כופר בעיקר. כסכום לדברים אלה נביא את דעתו של הרמב"ם בספרו משנה תורה (פרק י''א הלכה -טז) (כינויו של הספר משנה תורה ככינוי ספר דברים זה ) שם אמר: "ודברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי-כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו (ימשכו) אחריהם. ואין זה ראוי לישראל שהם חכמים מְחֻכָּמִים להימשך בהבלים אלו. דברי אלהים חיים ואין להוסיף עליהם.
על המלחמה וספיחיה שתי סוגיות יש בפרשה בענין המלחמה, האחת מי חייב להלחם ומי פטור מלהלחם. אין שאלה מי יהיה איש יוצא צבא , כי כל בן עשרים שנה ומעלה הוא בבחינת יוצא צבא ולא ניתן פטור לאיש. בָּחִיּוּל ובפטור דנה הפרשה. על בסיס הכתוב בספר במדבר: כי בן עשרים שנה ומעלה הוא יוצא צבא.אפילו הלויים גויסו כאנשי צבא "לשרות במקדש ולא ללחימה", לא נמצא זכר לפטור למי שעיסוקו בתורה. הרי התורה איננה עִסּוּק ולא עֶסֶק, חובה על כל אדם ללמוד תורה, כח על התורה והעבודה... העולם עומד. הפטור לטוענים תורתם אֻמָּנוּתָם, מביא לאבסורד, כי הרי יכול כל יוצא צבא לטעון תורתו אמנותו,וממי יקום צבא לעם ישראל. לא לזאת התורה התכונה גם לומדי תורה יהיו יוצאי צבא לעזרת העם ולשמירה על הארץ. ההצטרפות לצבא ישראל מצוה היא מן התורה. הפרשה ב-שופטים דנה במי ניתן לשחררו זמנית מן הלחימה , אך בשום אופן לא נותן היתר שחרור משירות בצבא. הפרשה מפי משה מפרטת את אלה שינתן לשחררם מן הקרב האחד: מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו. השני: מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. השלישי: מי אשר ארס אשה ולא לקחה. אלה שוחררו מן הקרב פן ימותו ולא ישלימו את אשר החלו לעשות, ונשארים במסגרת הצבא. מצאנו פטור נוסף חריג מן השלושה שמנינו: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא יִמַּס את לבב אחיו כלבבו. (כ/ה,ו,ז,ח). זאת כדי שלא להפיל אימה על הלוחמים. הואיל ובמלחמה עסקינן , הרי בפרשה זו יש דבר בעל חשיבות רבה נוסף בכל הנוגע לשלום אליו שואפים כולנו אז ובתקופתנו. וכך נאמר:כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (כ/י) דברים אלה שנאמרים בספר במדבר על מלחמה ועל כיבוש הארץ, נותנים קְדִימוּת לשלום בטרם המלחמה, אולם פניה כזאת לדעת רש''י יש לקימה כל אימת ומדובר במלחמת רשות (שהיא באהלהרחבת גבולות הארץ ולא כמלחמה יזומה נגד ישראל). אולם כשמדובר במלחמת מצוה על עצם כיבוש הארץ או על השמירה עליה ועל העם ועל שלומם ושלמותם, אין לקים "וקראת אליה לשלום". על דעת רש''י זו נחלקו הפרשנים המאוחרים, אשר לדעתם גם נגד שבעת העממים (הכנעניים) שישבו בארץ חיבים לפנות אליהם בקריאה לשלום ורק לאחר סֵרוּבָם לצאת למלחמה נגדם. אם יודעים כי האיום על הקיום ממשי ואינו "הבל פה" בלבד, צריך להזהיר את המאיים ולהרתיעו אך גם לקרוא לו לשלום בטרם תצא למלחמה נגדו על יסוד הנחות והערכות בלבד.
לֹא כֹּל אָדָם מֶלֶךְ וְלֹא כֹּל מֶלֶךְ אָדָם יֵשׁ וְהַמֶּלֶךְ שַׁאֲנָן עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִרְדַּם וְיֵשׁ מֶלֶךְ בֶּן אָדָם לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן טַעְמוֹ טוֹב וְרֵיחוֹ טוֹב כְּיָיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וְיֵשׁ הֲמוֹן נֶחֱשַׁב עָם, פּוֹרֵק עוֹל וָסֶדֶר מֻכֶּה עִוָּרוֹן כְּסוּמָא בָּאֲרֻבָּה יֵלֵךְ כְּעֶדֶר יָרִיעַ לַמֶּלֶךְ וְיִרְאֶה בַּמֶּלֶךְ מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ עָם זֶה שֶׁזֶּה מַלְכּוֹ לַתְּהוֹם חִישׁ יַגִּיעַ לָכֵן הֻזְהַרְנוּ לִסְמוֹךְ עַל מֶלֶךְ הַמְלָכִים וּמַשְּׂאֹתֶינוֹ וְסִבְלוֹתֶינוּ עַל כְּתֶפֶנוּ נָרִים 