אל מצעד הריאליטי המאפיין את אורח חיינו התרבותיים כאן בעשור האחרון הצטרף בגאווה רבה גם משרד החינוך. סביר להניח שלא מרצונו ולא מתוך כוונה, אבל כלל ברזל בחיים אומר שמבחן התוצאה הוא המבחן הקובע, ולא הכוונות.
המדובר בטבלה השנתית שהמשרד מספק לנו מדי שנה, המראה את אחוז מסיימי תעודת הבגרות בכל עיר ועיר ובכל בית ספר ובית ספר. הרשימה ארוכה המצעד הכוכבים בעיצומו. השרון מוביל, הדרום בפיגור, באזור המרכז יש תנודות לפה ולפה. אוסף של נתונים סדורים בתוך טבלת אקסל ענקית, המשולים בעיני לצ'ונט של שבת. כל אחד יכול לאכול ממנו מה שהוא רוצה ולהסיק מסקנות מפה ועד ירושלים.
אלו הזועקים כי הנתונים ממחישים את הפערים החברתיים במדינת ישראל, ואחרים מתקשטים בנוצות לא להם, בעיקר עסקנים מבניין המועצה או הרשות המקומית שבתחומה יושבים הגאונים שסיימו בגרות. ויש כאלו שמנסים לקלקל את החגיגה ולזעוק: זו לא התעודה החבר, אלא מה שחשוב זה הציונים. ואת זה לא מגלים לנו הטבלאות האלו.
הנתונים שבטבלה מזיקים יותר מאשר הם מועילים. הם מייצרים מצג שווא ראשית בעצם הלוגיקה של ההשוואה המבוססת על רשימת ישובים. תל מונד ליד תל אביב, רהט ליד רעננה ועוד כל מיני עיוותים גיאוגרפיים. ישובים שבהם מספר התלמידים לא עולה על 500 מתחרים בערים שמספר הבוגרים שלם נושק לכמה אלפים. ישובים מרוחקים, שבהם חצי מהתלמידים בכלל לא לומדים בישובים אלא במקומות אחרים, מושווים לערים גדולות שם יש מענה לכל התלמידים ועוד כהנה וכהנה משחקי מספרים.
מהנדסים את המספרים הטבלה מבוססת על נתונים שמעבירים בתי הספר. אבל אף אחד לא בדק מה עושים מנהלי בתי הספר, רגע לפני שמגיעה הבקשה ממשרד החינוך לדווח על אחוז מסיימי הבגרות. איך הם "מהנדסים"א ת המספרים על חשבון הילדים איך הם ""משחררים" תלמידי י"א, שעלולים לקלקל את ההצגה היפה, ומוצאים סעיפים מוצדקים לשלוח אותם לבית ספר אחר. לא בודקים כיצד בתי ספר משתמשים בסמכות שלהם לבחור יחידות לימוד בתחומים שונים כדי "להקל" על הילדים שלנו ובכך להוציא מהם תוצאות טובות יותר. הוא שאמרנו כמו צ'ונט, אתה יודע מה אתה מכניס, לעולם לא תדע מה ייצא.
ויש עיוותים מעצבנים יותר: דווקא באותם ישובי פריפריה, שלכאורה מספר הילדים שסיימו בגרות, קטן יותר לעומת האזורים המבוססים, דווקא יש יש כיתות מצוינות, יש יותר תלמידים שהצליחו לסיים 4-5 יחידות מתמטיקה, פיסיקה, או הצטיינות באומנות, ספרות וכדומה. דווקא משם יוצאים בוגרים שאח"כ רואים אותם ביחידות העילית. אלא שלרוע מזלם, בניגוד לעמיתיהם מהצפון המבוסס, כאשר הם נגשים להתמודד על מקום באוניברסיטה או ביחידה מובחרת, הם צריכים להוכיח שאין להם אחות. למה? כי ההורים שלהם עברו לגור בישוב X לפני הרבה שנים ובאותו ישוב, מה לעשות, אין אחוזי הצלחה גבוהים של מסיימי בגרות.
מערכת שלא מייצרת מספיק בוגרים הנתונים בטבלת הריאליטי לא נותנים מענה לבעיה לא פחות חמורה, שמשרד החינוך מפרסם בגלוי: כמעט 50 אחוז מילדי ישראל לא מסיימים בגרות. כלומר אותם 70 או 80 אחוז שסיימו בגרות הם מתוך ה-50 אחוזים שבכלל הולכים לתיכון, וכל השאר לא מקבלים אפילו סיכוי ללמוד לבגרות.
נכון הוא שאנחנו חיים בחברה הישגית שמבחן הציונים הוא המדד להצלחה. אבל טבלה כזו שמתפרסמת כל שנה על-ידי משרד החינוך רק מחמירה את המציאות העגומה של מצב החינוך בישראל. מערכת שעם כל ההשקעות הרבות שנעשו בה בשנים האחרונות עדיין חיה את המאה הקודמת, מערכת שלא מסוגלת לייצר מספיק בוגרים שאח"כ ילכו ללמוד הנדסה, מחשבים ומתמטיקה, שחסרים מאוד בתעשיה. מערכת שמייצרת רובוטים שצריכים להוכיח שהם נגשו לבחינת בגרות, אבל אף אחד לא בודק מה הם למדו, איזה ציונים ומה עם יעשו עם זה. אח"כ באים בטענות למוסדות האקדמיים שמערימים יותר ויותר קשיים על קבלה לחוגים מסוימים, כי גם שם יודעים היטב את כל הטריקים והשטיקים שעושים בתי ספר, ראשי ערים ולמרבה הצער בעידוד משרד החינוך, כדי להעפיל למקום טוב בצמרת טבלת ציוני הבגרות של השנה הבאה.
בעידן הטכנולוגי יכול וצריך משרד החינוך לפרסם לא רק את טבלת הבגרויות אלא גם את טבלת הציונים, ההשגים של התלמידים בכל ישוב, להבליט את המצטיינים במקצועות חשובים ונדרשים, לחשוף את הנכשלים ולבוא חשבון עם אלו שמעסיקים אותם. זוהי הטבלה האמיתית שצריך לפרסם ואת תשקף את התעודה הנכונה ולא אוסף של ציונים מקרי שלא מלמד על שום דבר מלבד, כישרון אומנותי של עסקנים להנדס את טבלת הריאליטי של החיים.